שמא צפיתם אתמול בחדשות אולפן שישי בערוץ 2?
אני צפיתי.
ראיתי את הכתבה על הצלם ההולנדי אשר מספר על זמן שהייתו בבית הילדים שטראוס ברמת השרון, על המכות שהוכה שם ,על אומללותו בימים ההם.
ראיתי
וחשתי
חשתי שוב על בשרי את המכות.
אז צץ ועלה מתהום הנשיה השם הארור ההוא:
בית היתומים קסטנבאום
הבית לילדי ישראל היתומים של משפחת קסטנבאום בירושלים.
הנה אני אומרת את השם , את השם המפורש , השם אשר צרוב בנשמתי במיכוות אש, בברזל מלובן, אומרת וכבר אינני פוחדת.
גוללת את האבן מעל חרפת שנות ילדותי: את הסיפור על הרעב , הקור, המכות.
כן המכות .
כן, לא מטפורה, אלא מכות, מכות פיזיות כואבות .
כן המכות שהוכתה ילדה פעוטה,שטרם מלאו לה שש, מפוחדת, מנותקת ממשפחתה, לבד, ואפילו לא מבינה בדיוק על מה מכים אותה.
נכון הילדה מרטיבה במיטה - כמעט כולם הירטיבו - ומוצצת אצבע. וככל שמכים אותה יותר, היא נאלמת יותר. לא יודעת למלל, לדבר, לענות, רק מסתכלת באלם קול.
" תפסיקי להסתכל עלי" צועקת גברת קסטנבאום.
"תפסיקי להסתכל עלי בעינים האלה"
צועקת, צועקת ומכה..ומכה... ומכה.. ומכה...
האם בקע בכיי החרישי את הקירות העבים?
האם הלך ממהר ברחוב הצדדי, המאפיל לאיטו בצללי הערב היורד, שמע כעין יללה חנוקהעולה מסורגי הברזל בחלון הגבוה?
"מה קרה לך?"
שואל בעלי, למראה פני שטופי הדמעות
אני נחפזת לרחוץ את פני, ועדיין דמעתי הלוהטת נותרת בזוית העין...
( אתם צודקים: כן, כתבתי כבר על נושא זה ברשימתי "אין אטום יותר מברזל שערי החסד" )
התמונה בראש העמוד אינה תמונת בית היתומים - נושא רשימה זו - אלא להמחשה בלבד.