נכנסתי, כמעט פרצתי, אל ביתה, הדלתות כמו התמוססו בפניי, היא עמדה ללכת עם בתה הצעירה, קבעה דברים עם חברות, המכונית שלי חנתה בחוץ, ליד המכונית שלה.
את תיפגשי איתי ואת תדברי איתי, אמרתי לה בתקיפות, אני רוצה שתודי שטעית, אני רוצה שתודי שסתם משכת אותי כל כך הרבה שנים, אני רוצה שתקחי אחריות על מה שעשית.
היא לא הגיבה, לא התייחסה, המשיכה בהכנות.
אחרת, איימתי, אני הולכת מפה למשטרה להגיש תלונה פלילית.
עכשיו היא הזיזה ראשה ונתנה בי מבט חום. את לא תעשי את זה, היא אמרה.
ועוד איך אני אעשה את זה, ולא תוכלי יותר לעבוד בתור מטפלת.
את לא תעשי את זה, היא אמרה שוב, והמשיכה בהכנות.
את לא משאירה לי ברירה, אמרתי.
אני הולכת למשטרה, אמרתי.
יצאתי משם.
עד עכשיו בסך הכול איימתי, לא עלה בדעתי באמת לגשת למשטרה ולהשפיל אותה ולבייש אותה כך.
והרי אני יודעת [במציאות. וזכרתי את זה גם בחלום] שהיא כבר לא עובדת כמטפלת.
אבל מהתגובה שלה הבנתי שטעיתי והיא כן עובדת.
ולמרות שלא התכוונתי באמת לגשת למשטרה וזה היה רק איום כדי ללחוץ עליה לדבר איתי, נכנסתי לאוטו והתחלתי לנהוג לכיוון משטרת רמת גן.
שם, לפני כארבעים שנה, הגשתי תלונה נגד אבי.
כן, נגד אבי מולידי.
תלונה שהתמוססה כלא הייתה.
נהגתי אם כך לכיוון המשטרה וחשבתי האם להיכנס ולהגיש תלונה או לא.
לא מצאתי תשובה.
אבל המשכתי לנהוג לכיוון המשטרה, ומשהו בתוכי הפך נחוש מרגע לרגע, כמו אגרוף.
;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;;
למה אני כל כך זקוקה שהיא תודה, שהיא תיקח אחריות על החלק שלה.
הרי היא כבר הפסיקה לטפל.
מן הסתם - בגללי.
'בגללי'.
בימים ההם, הטובים-עלק, הימים הראשונים, היא הייתה אומרת לי 'חמודה, מה אכרפת לך אם אבא שלך יודה או לא, מה שחשוב הוא מה שאת יודעת', וחשבתי אז שהיא לעולם לא תבין.
אבל אולי אני זאת שלא הבנתי ולא מבינה.
אולי איכשהו אדם כמוני צריך להיות כל כך חזק, שכמו שנגד כל המשפחה שנידתה אותי טענתי שהיה מה שהיה בבית, למרות שמעולם לא הודה בדבר, כך עכשיו אני איכשהו צריכה להיות חזקה כל כך כדי לדעת שגם בנגלה בית של חיי אני צריכה לדעת שהיא הייתה לא בסדר וזה צריך להספיק לי.
איכשהו כל העולם חוגג - חתונות, לידות, ימי הולדת.
כל העולם מספר.
כל הסיפורים של כולם מתועדים [ברור לי שלא של כולם].
אנשים מקשיבים ומהודהדים על ידי הסביבה כדי לקבל כוחות להיות מה שהם.
ורק אני [בסדר, ברור שלא רק אני] צריכה לקבל את הכוחות רק מעצמי להגיד שמה שהיה אכן היה.
בסיבוב הראשון בבית הוריי.
ובסיבוב השני - אצלה.
וזה מכעיס אותי נורא
נורא
[סימני הקריאה במחשב פתאום פסקו לתפקד, ואני מחפשת משמעות סמלית לדבר]