אתמול ליוויתי למנוחות ילדת מאוריציוס.
ילדת מאוריציוס "שלי" ניצלה מהשואה כדי להישלח על ידי האנגלים לגור עם אמא וסבתא באי מאוריציוס. אחרי חמש שנים הגיעו לארץ ישראל.
אני הכרתי אותה לפני כעשר שנים. היא באה אלי עם בן זוגה לאמץ חתולה. אישה גבוהה, יפה, חייכנית. מאד נחמדה ועכשיווית, ועם זאת היה ביופי ובנוכחות שלה משהו מעבר לזמן ולמקום. שמה היה כשם אימי, כשם אחת מארבע האימהות.
החתולה שאומצה עברה גיהינום לפני שנאספה מהמדרכה בידי הבן שלי וחבר. הם הניחו אותה על קרטון כי אי אפשר היה לשאת אותה בידיים. כל כולה לא היתה הרבה יותר עבה מפיסת קרטון בעצמה. בדרך מפתח הבית לאמבטיה שילשלה עם תולעים, אפה היה סתום בגושי נזלת, פיה פעור ומלא פצעים של יובש, פרוותה מרוטה ושורצת פרעושים. בתי ואני הסתגרנו באמבטיה, ניקינו את הפרווה, הכנסנו לפיה כדור נגד תולעים, הסרנו את הנזלת שהתקשתה, ושאלנו את עצמנו למה אנחנו גורמות לה סבל נוסף, הרי היא במילא כנראה גוססת. השארתי אותה על מצע רך, עם מים וקצת אוכל, והלכתי לישון.
להפתעתי, היא שרדה. ולא סתם שרדה, אלא התגלתה להיות חתולה יפהפיה, פרסיה מעורבת עתירת פרווה. וכך הגיעה לידיים הטובות של האישה היפה ובן זוגה.
משך השנים קיבלנו מהחתולה דרישות שלום בטלפון, במייל, תמונות ומכתבים. לכבוד כל חג, וסתם ככה כי החתולה עשתה משהו מעניין. חתולים גורמים לך להיות יצירתי מאד, אם רק מאפשרים להם. ושני האנשים הטובים האלה איפשרו לה.
לפני מספר שנים כתבה האישה ספר על ילדותה. ספר על ילדת מאוריציוס שבגרה והיתה לאישה מצליחה, אשת קריירה, אשת משפחה. כמו מובן מאליו, שלחה אלי עותק של הספר.
לפני שבועיים קיבלתי מבן זוגה מייל: קישור לאתר של הספר שתורגם לאנגלית ומופץ בעולם. שיזכרו. שלא ישכחו. שהיתה שואה והיו ילדים ניצולי שואה במאוריציוס. התפלאתי במקצת למה הוא שלח ולא היא: "היא ביקשה ממני" כך כתב.
בשבת התקשרה ביתה. האם נפטרה. בן זוגה ביקש ממנה להודיע לי.
נסעתי ללווייה. לא הכרתי שם איש. שמנה וסלתה: רופאים, אחיות, אנשי מדע, אמנים. האישה הענווה ומאירת הפנים היתה שייכת לנבחרת. ההספדים היו חמים, הספדים של געגוע גדול. בן זוגה דיבר על אהבתם הגדולה.
מעולם לא ראיתי אדם שהמחיש ככה את המושג "הלום צער". ובכל זאת יצא לרגע מצערו כשניגשתי אליו, וסיפר על החתולה שלראשונה בחייה נשכה את אצבעו. וכך דיברו אנשים נוספים לרגע על החתולה, וגם היא, שהיתה חשובה לאישה בחייה, קיבלה חשיבות גם במותה של האישה.
שאלתי את עצמי מה אני עושה שם. וחשבתי, באו לשם חברים של בן הזוג ושלה ושל הבן והבנות והנכדים. אבל מי בא בשם החתולה? החתולה שאהבה רק אותה ואותו. שלא הרשתה לאיש לגעת בה יותר מאשר ליטוף קצר בטרם הסתלקה בהדרת פנים. ולראשונה בחייה, מבולבלת ומבוהלת, נשכה אותו כשהזיז אותה מהמדפסת עליה ישבה שנים, מתבוננת באישה שכתבה ספר. ומיד הצטערה וליקקה את האצבע שנשכה. על כן בכיתי לאישה בשם החתולה, ובכיתי לצערה של החתולה בשמי אני.