אני אוהבת לאכול ומסעדות לגמרי עושות לי את זה. נחמד לי שאני לא צריכה לעבוד קשה בבישול ובניקיון כדי לאכול - אני אוהבת להתייעץ עם מלצרים על מה כדאי ומה עדיף להזמין הפעם, להתלבט מול התפריט ולבחור בהתרגשות קלה משהו חדש, משהו ישן, ומשהו כחול - למשל, גבינה כחולה טובה יכולה להיות מצויינת - על המושאל אני מעדיפה לוותר.
כמובן שלתחביב הזה שלי יש כמה בעיות רציניות, ונפרטן מהקלה לחמורה:
- בדרך כלל, כמות הקלוריות הנדחסת בי בארוחה במסעדה לא מתקרבת לכמות הקלוריות שיש בשלוש הפרוסות המעאפנות של לחם שחור מרוחות בלבנה 5% שהייתי אוכלת בבית, אם לא הייתי יוצאת לארוחה.
- מחירה של ארוחה במסעדה בארץ לא בדיוק מקל על התקציב המשפחתי.
- האחרונה אך הלא חביבה בעליל - לפעמים מקבלים "משהו מושאל" בתור מנה - וכבר קרה בעבר שחזרתי ממסעדה שחצי תאוותי בידי - במקרה הטוב.
לאור כמה ארוחות שנופלות תחת הקטגוריה של "הדברים שעלי לא חביבים", מצאתי את עצמי כמקטרגת מזון. ביקורות טובות אני מעלה במקומות הרלוונטים - בפייסבוק שלי ובפורומים הנוגעים לדבר - ואת הביקורות הרעות אני מעלה כאן, והחלטתי שזה ממש לא פייר. מן הראוי שלכאן יתנקזו הטוב והרע מכל העולמות - והפעם, ב"נונו" היה טוב - ממש טוב.
את 'סלינו', חברתי, הזכרתי בבלוג לא פעם - בעיקר בהקשר לספרים כי עד לאחרונה היא היתה "האישה שלנו בצומת" - איכסה עליכם ... תנקו את הראש... לא לזה התכוונתי - אבל בתכל'ס "האישה שלנו בצומת" לא נשמע רק לכם רע - מסתבר שגם לה זה היה רע לתפארת ולכן נפסקו יחסיהם לאלתר. עקב כך היא פנויה לפגישות צהרים מושחתות ומכיוון שבפעם האחרונה שנפגשנו היא השאילה לי את הטרילוגיה המעולה של לייני טיילר "בת העשן והעצם" שהגיע זמנה לחזור הביתה, נצלתי את העובדה שהייתי בסביבה לדייט בצהרי היום.
הכוונה היתה לאכול בחנדל'ה - אבל מכיוון שיש מיתון והעם בציון (או לפחות בשרון) רעב ללחם - לכן בא לשבור את רעבונו במסעדות הסביבה - בקיצור - לא היה מקום לסיכה. גם בג'וז ודניאל המצב היה סיים סיים. בעודנו מתחילות לחשוב איפה הפלאפליה הקרובה - קלטתי שאנחנו בפאתי הוד השרון - ואם הוד השרון אז יש מקום אחד שטרם פקדתי ושמעתי עליו גדולות ונצורות "נונו"
התקשרנו בחיל וברעדה - אמרו לנו שיהיה לנו שולחן לשעה וחצי - קפצנו על המציאה ונסענו - פרונטו - פתאם זה היה כל כך נכון איטלקית בצהרים.
נונו מקסימה והיא כולה מילאנו - אורבנית, כמעט תעשיתית בעיצובה,
אל מול הבטון החשוף, מדפי המתכת וקיר הבקבוקים המרהיב, ניצב בר ארוך המשקיף על צמד תנורי פיצה עגולים עם אש תמיד שבוערת ועושה חם בלב.
בכניסה למסעדה עומד אוטו - שמהר מאוד מסתבר שזה בכלל אוטו גלידה שמוציא מהנכנסים חיוך גדול.
המסעדה היתה מלאה לחלוטין - הושיבו אותנו ליד שולחן קטנטן שמספיק לשתיים רק אם הן חולקות במנות כפי שאנחנו עשינו - אבל לא הייתי מחליפה אותו בעבור השולחן המרווח ביותר במסעדה וזה בגלל שבשולחן הסמוך אלינו עבד צלם מקצועי שהכין סט של תמונות אוכל לאתר שלהם - אוח.. לפריקית צילום שכמותי זאת היתה חגיגה אמיתית - אני לא יודעת איך לא צלמתי אותו בפעולה - סתובה!
חקרנו את התפריט - לשאלתנו אין ארוחות עיסקיות אלא תפריט צהרים שהוא זול יותר מתפריט הערב בכ- 10%. לא הייתי אומרת שהמחירים נוחים לכל כיס - אבל מדובר ברמת מחירים הממוצעת היום במסעדות שף.
אצל 'סלינו' אין הרבה מקום לאוכל ואני לא הייתי רעבה מאוד. לאחר התלבטות החלטנו לחלוק בינינו מנה אחת מכל דבר - ראשונה, עיקרית וקינוח.
לראשונה בחרנו בבורטה - כדור מוצרלה מלא בשמנת וסלקים בתחמיץ (48 ש"ח) -
מנה פשוטה ולא מתחכמת אך טעימה להפליא. מהטעם של הבורטה הוא יחסית ניטרלי, ולכן מתיקות הסלק וחמיצות הבלסמי פותחות אותו בחגיגה של טעמים. היא גם נורא יפה המנה הזאת לטעמי 
לעיקרית פיצה כמהין - רוטב שמנת, מוצרלה, פרמז’ן, גאודה, מיקס פטריות צלויות ואורוגולה (62 ש"ח)
בחרנו ללכת על פיצה ביאנקה, כי עדיין אי אפשר למצוא אותן בכל בית אוכל איטלקי, למרות שבשנה האחרונה הן הולכות ותופסות תאוצה.
הפיצה הוגשה על נייר - הבצק היה פריך וטעים - הטופינג עשיר, איזון מוצלח בין טעמי הגבינות, הפיטריות מוסיפות טעם אדמתי משהו והכמהין, לשמחתי, השתתף בחגיגה בעדינות רבה - הטעם הזה מאוד דומיננטי לטעמי ובקלות משתלט על שאר הטעמים. הטענה היחידה היתה לגבי הירק - ארגולה בשביל ארגולה אבל כמה צריך? לא נורא תמיד אפשר להזיז החוצה חלק מהירוקת 
כן - וזה טעים כמו שזה נראה.
שתי המנות הגיעו יחד - לבקשתנו - וזה היה דווקא נחמד למרות שבשורה תחתונה אכלנו אותן לפי הסדר קודם ראשונה אחר כך עיקרית.
לקינוח הכי רצינו גלידה מהאוטו. אבל לפחות שתי מלצריות ניסו לשכנע אותנו לקחת את הקסטה ההפוכה ולאחר שבדקנו את מצאי הטעמים ולא התעלפנו, החלטנו לתת להם צ'אנס.
לקינוח קסטה הפוכה - גלידת מסקרפונה, עוגיות באטר-סקוטצ’ וקקאו (31 ש"ח)
אז כדי שלא אשמע מתלהבת מידי - הגיע הקינוח והבהיר לי שיש מקום לשיפור.
זוכרים שאני אוכלת את כל הטוב הזה עם 'סלינו' - צומת ספרים וזה - אז היא הגדירה את המנה כ"ספר החודש" המנה שכולם מנסים לדחוף לך מתוך אינטרס של המקום - הקסטה לא היתה רעה אבל היא היתה סתמית מידי ומתוקה מידי - ולאחר שתי המנות הקודמות תכל'ס את מצפה להרבה יותר.
יאמר לזכות המלצרית ששרתה אותנו בנעם כל הארוחה שהיא מייד התנצלה והציעה קינוח אחר במקום - אבל שתינו היינו מפוצצות עד אפס מקום.
שתינו מי ברז - נהננו מכל ביס - נהלנו שיחה ארוכה ומצחיקה שנמרחה על הרבה יותר משעה וחצי, התענגנו על סשן הצילום שלידנו - ונפרדנו בהחלטה שצריך לחזור ולבדוק מנות נוספות.
"נונו" הסיפור איתם מתחיל ממש טוב. נחזור.
.