'תודה רבה על החיים' נשמע אופטימי אך רחוק מלהיות כזה. אווירה מלנכולית שורה על הספר מתחילתו ועד סופו. חייו של טוטו שנולד ב 1966 בגרמניה המזרחית חסר הזהות המינית המוגדרת, אנדרוגינוס כפי שאומרת ההגדרה נפרשים לעיני הקורא כמניפה חסרת תועלת שאפילו רוח אינה עושה. אמו של טוטו חסרת בעל ומזל הביאה אותו לעולם עגום, תינוק עם ראש מגודל שנלקח מיד על ידי האחות והאם הוכנסה לרופא לשם הערכת מצב זהירה. 'יש לנו כאן פין שיכול להיות גם דגדגן והשיקוף מראה לנו שחלות ואשכים.'
תחילת הדרך לא האירה פנים לאם ולתינוק הפקידה שאלה אם אין ליצור אבא?ואז החליטה האם שהוא יהיה בן וכך נכתב בתעודת הלידה.
טוטו כך קראה לו אמו ובסיפור היא נקראת האישה שלא יודעת מה לעשות עם התינוק בעל המבט החודר שנמצא בדירתה. הספר רצוף במונולוגים עצובים על כך שהחיים הם בני חלוף ולכן הסבל הכרוך במחלת ובעייפות, לעבוד ללמוד ולהתפתח רק כדי לשכב מתחת לרגבי האדמה שיכסו אותנו לשם מה כל המאמץ??
וכאילו לא די בכל אלו, התרחשה בחייו של טוטו טרגדיה עצומה והוא נשאר לבדו בעולם. ילד חסר זהות מינית, שונה וחריג כל כך שהחברה נהנית להקיא מתוכה. שמו אותו את הילד הטהור הזה בבית יתומים ושם הוא מוקצה מחמת המיאוס אין לו חבר אחד, והוא דחוי נדרש להתקלח לבדו ולאכול לבדו. טוטו הוא גדל מימדים מתנשא מעל כולם אך ליבו טוב ואין שנאה בו. גם כשהוא מקבל מכות, העלבות ועלבונות הוא אינו נוטר טינה. טוטו ילד של אף אחד מתקשה להרגיש רגש כלשהו. החיים כיבו אותו. הספר רצוף טקסטים מייאשים ונוגים על החיים והחברה באשר היא.
"אני אף פעם לא ארצה משהו, נשבע טוטו לעצמו, אני אהיה חלק מהסביבה המכוערת הזאת שקוראים לה טבע או בניינים, ואני לא אפתח שום שאיפה חוץ מהשאיפה להישאר בחיים."
לטוטו היה חוק יסוד לא להיות למעמסה על אחרים, הוא תכנן להיות כמו צמח שהשמש והגשם מגיעים אליו.
טוטו כמו שאר הילדים חי בצורת קיום עלובה שנכפתה על הילדים נטולת רגשות וכאב.
כשהתבגר טוטו לא הצליח לבקוע לעצמו דרך בחומת הרגשות שסגרה עליו. החברה הצבועה והשקרנית לא ענתה על מידותיו. מהפכות ואידיאולוגיות רבות של מהפכנים קפיטליזם וסוציאליזם עמדו לרגליו הם ניסו לשדל אותו להצטרף אליהם בגופו נפשו ובממונו.
ילד שלא שייך לאף אחד, לא מוגדר מינית מלא כשרון בשירה ואין בו טיפת רוע, תמה הוא מתבונן על אחרים והעולם מבין ולא מבין חושב בטעות שכולם יותר חשובים ממנו. מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל.
כשהוא עוזב לבסוף את בית היתומים ואת הבית העלוב שסידרה לו מנהלת בית היתומים הוא נחשף למציאות חדשה עבורו: "טוטו היה בחברת עצמו, הוא היה עסוק בהתבוננות בסביבה החדשה והיה מרוצה. נשכח המעון לחסרי בית, נשכח הרשע טוטו לא הקדיש זמן לעבר, השנייה שנמצא בה דרשה את תשומת ליבו המלאה."
רוב הפרקים מתחילים במילה 'והלאה...' כאילו חייו של טוטו הם לא חשובים עקרים וחסרי תועלת לחלוטין. טוטו יודע ומרגיש שלקיום שלו אין ערך ושהתפקיד היחיד של בני האדם הוא להתרבות, ולפתוח במלחמות. ראשו העייף מניב מחשבות שאולי כדאי שיקיץ הקץ על יצור חסר מין שאינו הולם את ציווי החברה
ספר לא קל לקריאה אך חשוב מאין כמוהו!
הוצאת עם עובד/ תרגם מגרמנית: ארז וולק/ ערך: יונתן ניראד/ עיצוב העטיפה: נורית וינד קידרון/ 408 עמודים 2018.