סיפור בהמשכים מאת אפרים שוורץ
פרק 15 - איחוד משפחתי
(רשימת כל הפרקים הקודמים בסוף הפרק.)
איך הוא ידע להגיע למרחק כזה? לאלוהים פתרונים. אך מתברר כי לגעגועים ואהבה - המרחק לא קובע. כי בלי לדעת את השפה או את המקום – הצליח להגיע ולמצוא אותי.
המזכיר פנה אלי ואמר: "אביך סיפר כי אמך ואחיך מתגעגעים אליך מאוד ורוצים לראותך- הוא יקח אותך אליהם ויחזיר אותך אחרי הביקור, האם אתה מסכים?"
"כן בוודאי" עניתי לו. "אני אחזור כי יש לי כאן חברים".
אין לי מושג מדוע אמרתי את הדברים האלה ומדוע הבטחתי לחזור- כי הרי לא הייתה בכוונתי לחזור לשם.
מאידך- אבי נשבע בפני המזכיר ביידיש הקלוקלת שלו : "אני נשבע בירח ובכוכבים שאחזיר אותו".
על פי הידע של אבי בשפה האידית – הוא נשמע כמו 'עובד אלילים' בצורת 'השבועה' שלו – והמזכיר הביט בו המום.
בסופו של דבר, נפרדתי מהחברים בברכת 'להתראות' – אף שידעתי בליבי שלא נתראה עוד.
אספתי את מטלטלי הצנועים ויצאנו לדרך. הדרך ברובה לא זכורה לי אלא כבחלום רחוק.
זכור לי כי הגענו למינכן, ומשם באוטובוס למחנה פליטים שהוקם בחצרו של מפעל נטוש, ליד עיירה בשם "גרטסריד"(Geretsried) –
המפעל היה מפעל תחמושת ענק ובו היו תלויים עמודים גבוהים, צינורות בעלי קוטר גדול להעברת נוזלים לכל אורך המפעל והוא שכן בשטח מיוער כ-40 ק"מ מדרום למינכן.
בתוך החצר הגדולה של המפעל, היו בנויים צריפים שוודים ארוכים אשר בהם חדרים. חדר לכל משפחה. ובחדר פינת מטבח קטנה, שרותים ומיטות קומותיים. פנינו לאחת הכניסות במרכז החצר, אבי פתח את דלת הכניסה ואני אחריו.
אמי פרצה בצווחת שמחה, קפצה וחיבקה ונישקה בכל כוחה ומחצה אותי – על אף שהייתה קטנה ורזה- היה לה כוח כשל מלחציים.
אחי, בן הארבע – ילד יפה שערו שטני מקורזל, גומות חן בלחייו נצמד אלינו.
סיפרתי להם קורותיי בתקופת העדרי מהם, ומה שעבר עלי - והם סיפרו את שעבר עליהם, על
המלחמה המשתוללת בארץ ישראל, לכן אנו נאלצים לחכות עם העלייה עד שיתאפשר,
כל עוד מעדיפים בינתיים להעלות רק צעירים ובוגרים.
המשפחות הממתינות כאן – מנהלות חיים בצורה כמעט חופשית, כל משפחה לעצמה.
מדי חודש מקבלת כל משפחה קיצבה במארקים גרמניים, והם חיים במחנה אשר בו קנטינה ובה אפשר לקנות מצרכי מכולת ולבשל במטבחון אשר לכל משפחה בחדרה.
התנהל מסחר שוטף בין תושבי המחנה לבין הכפריים בסביבה, ואפשר היה להשיג פירות טריים, בשר וגבינות. מי שחפצה נפשו בדברי מותרות, יכול היה לנסוע לעיר, האוטובוס עבר דרך המחנה.
החיים היו אומנם עצמאיים במחנה, אך מישהו בכל זאת היה חייב לנהל את העניינים - לכן נבחר ועד, וראש ועד-
ותקציב כספי לניהול המקום כגון: פינוי הזבל, אינסטלציה, כיבוי אש, עזרה ראשונה, אפילו בית קולנוע פעיל.
............המשך יבוא בפרק הבא.............
רשימת הפרקים הקודמים: