כחלק מהביקור בפארק, עשינו מסלול קצר יחסית בין הסלעים שבינם יש אגמים ונחלי מים. הבעיה היא שהליכה ב"מסלול" לכל אורך הטיול דרש ברוב המקרים שנשאר כקבוצה, בין אם זה במסלול הזה ובין אם במסלולים אחרים כמו למשל בכפרי המיעוטים. והבעיה היא שקצב ההליכה שנקבע על ידי המדריכים המקומיים (בשיתוף פעולה עם המדריכה נילי) היה יחסית מהיר. מעבר לעובדה שעבור רבים הקצב היה מהיר מידי - אחרים רוצים מידי פעם לעצור לצלם או להצטלם, מה שמעכב גם את מי שנמצא מאחוריהם ומאלץ אותם למהר עוד יותר כשהפקק "משתחרר" אחרי שהצילום צולם. עבו רבים ההליכה המהירה הזו היתה פשוט לא מהנה אלא סתם מירוץ שבו במקום שיתאפשר לנו להסתכל לצדדים - אנחנו עסוקים בעיקר בלוודא שאנחנו לא הולכים לאיבוד ושאנחנו עדיין יכולים לראות את חבר הקבוצה שהולך לפנינו.
הפעם הבעיה היתה אקוטית יותר בגלל שהמדריכה נילי לא אפשרה לאף אחד לוותר על המסלול, ובנוסף ביקשה מהמדריכה המקומית לעוד במסלול הכי יפה, כנראה במחשבה שהמסלולים כשלעצמם לא קשים במיוחד ושכולנו נסתדר. רבים כמובן לא היו מרוצים מההכרח לצאת למסלול יחסית קשה עבורם, ללכת אותו במהירות, ובנוסף בסוף המסלול גילינו שבניגוד לדבריה של נילי - חזרנו לנקודה שבה יכולנו לחכות אם היינו מעדיפים לוותר על המסלול.
