לפני שאמשיך בשגרה היומית על פי 'הנושא החם' של השבוע - אספר לכם , כי בנוסף לחזרה לשגרת הלימודים בשנה החדשה ,
חגגתי אתמול גם את רשומת ה-1000 בפוסט מיוחד ומקושט . היום אני ממשיכה בשגרה הרגילה שלי לאחרונה לפרסם בכול יום פרק אחד מסיפורו של אפרים שלי.
על כן,,,, הרשומה הנוכחית נושאת בגאווה את המספר הסידורי ---- 1001 !!! (אלף ואחד! )
.......ואנו ממשיכים עם הסיפור כשגרה...............
סיפור בהמשכים מאת אפרים שוורץ
פרק 13 - שניצל בוינה.
(רשימת הפרקים הקודמים בסוף הפרק)
הגענו בנסיעה מהירה למרכז העיר ועצרנו בכניסה לבית שהיה מפואר בעברו. בניין בן ארבע קומות אשר שימש בעבר כבית מלון ועתה שימש את הג'ויינט ונוצל לצורך העברת פליטים לארץ ישראל.
הפקידים דברו יידיש ורומנית, רשמו פרטים ומידע על הקהל, ולאחר הרישום כיוונו אותנו לחדר אוכל גדול, ושם מלצרים הגישו לנו את הארוחה האמיתית מזה זמן רב. ארוחה טעימה ומשביעה.
האנשים התפזרו בין האולמות, שמחים לפגוש קרובי משפחה וידידים בין הקבוצות הוותיקות אשר לנו במקום.
הוסבר לנו כי המקום משמש כתחנת מעבר, ותוך מספר ימים נצא לגרמניה למחנה מעבר גדול יותר ומסודר למשך זמן בלתי ידוע.
בינתיים השתכנו באולם ארוך ורחב ידיים, אשר בו מיטות קומותיים מוצבות משני הצדדים, כאשר באמצע נוצרת מין סימטה - דרך למעבר.
אנו קיבלנו שתי מיטות קומותיים, ההורים ישנו למטה- ואנו הילדים למעלה.
היה זה חידוש בשבילי לישון בגובה כזה ולראות את ראשי האנשים החולפים זה אחר זה. מהחלון הגדול המוצב קרוב למיטתי יכולתי לראות את קצהו של רחוב ראשי אשר אוטובוסים וחשמליות נעו בו. אנשים פסעו על המדרכות לכולם היתה מטרה להגיע לאנשהו.
איני זוכר אם מישהו מהפליטים, אשר מילאו את בית המלון, יצא בצורה חופשית לטייל בעיר - כי היתה הוראה חמורה שלא למשוך תשומת לב מיותרת - בכל זאת, היינו בלתי חוקיים במידה מסויימת, אם לקחת בחשבון שכמחצית מתושבי כדור הארץ הסתובבו בצורה בלתי חוקית אחרי מלחמת העולם- אשר פיזרה אותם לכל עבר.
באותם ימים סובבו בין הפליטים נציגי מפלגות אשר נשלחו מארץ ישראל- לעשות נפשות למפלגתם. הם היו מאורגנים היטב בכל מדינות אירופה, עם הנהגה מסודרת, בתי ספר ומורים אשר לימדו עברית. עיקר מעיינם היה הדור הצעיר והמטרה הסופית היא העלייה לארץ- והצטרפות הצעירים למוסדות התנועה.
יום אחד הגיעו אלינו שליחים של בני עקיבא, התפזרו בין המשפחות וניסו לשכנע את ההורים כי לטובת הילדים – וגם לטובת ההורים כמובן – אפשר להוריד את המעמסה מעל כתפיהם, בשלחם את הילדים לפניהם לארץ בדרך בטוחה ומהירה עם הבטחה ללמוד בבית הספר עברית, לקבל תזונה נכונה, ביגוד וכיוצא בזה.
הורי השתכנעו כי זה המעשה הנכון לשלוח אותי עם התנועה לפניהם בעיקר לאור הסברם של השליחים כי זו תנועה דתית יראת שמיים ויהיה לי טוב אם אלמד קצת יידישקייט. וכך נפרדתי מהורי ברגשות מעורבים. אימי הזילה דמעות צער על הפרידה ממני וגם לאבא היתה לחלוחית בעיניים.
אחי הקטן לבטח לא הבין מה קורה. בחיבוקים ונשיקות נפרדתי ממשפחתי לקראת הרפתקה חדשה.
.......המשך יבוא בפרק הבא.........
רשימת הפרקים הקודמים: