בראיון שנתן סגן השר ליצמן אתמול לגלי צה"ל, עולה תמונה עגומה של הבנת סגן-השר בסטטיסטיקה, אחד מכלי הנשק החשובים ביותר של המדע הרפואי. במהלך הראיון, כאשר נשאל סגן-השר על הצעדים שיעשה לסיום השביתה, הוא הסביר כי אין בכוונתו לתמוך בשובתים. מעבר לכך, הוסיף,
המראיינת ההמומה ניסתה להבין למה הכוונה, אבל ליצמן סירב בתוקף להרחיב וטוב שכך, מכיוון שהצעד ההגיוני הבא היה כבר לצאת בריש גלי ולהודיע קבל עם ועדה כי מערכת הבריאות שברשותו הורגת יותר חולים משהיא מצילה. לזכותו של ליצמן יש לציין שהציטוט נשמע כפליטת-פה אומללה. אבל פליטות-פה מסוג זה מעידות בדרך-כלל על מחשבותיו האמיתיות של הפולט.
ננסה להתייחס לדברים ברצינות, למרות אומרם. האם ייתכן שבאמת מתים פחות אנשים בשביתה? והאם הסיבה לכך היא שהרופאים הורגים חולים תמימים?
התשובה המפתיעה היא שבמהלך שביתות רפואיות אכן יורד אחוז התמותה בקרב האוכלוסיה, או לפחות נשאר זהה למה שהיה לפני השביתה. מחקר שהתפרסם בשנת 2008 סקר חמש שביתות רפואיות שהתקיימו בכל רחבי העולם בארבעים השנים האחרונות. השביתות נמשכו בין תשעה ימים ל- 17 שבועות, ובמהלך כולן נרשם אחוז תמותה נמוך יותר במהלך השביתה. אז אפשר להירגע: ישראל לא לבד בתופעה הפרדוקסלית המסוימת הזאת.
מה יכולה להיות הסיבה? את זו אפשר רק לנחש, אבל כמו תמיד יש ניחושים טובים יותר מהסוג המבוסס על ראיות מהשטח, ויש ניחושים מהבטן. מתוכן הדברים של ליצמן אפשר להניח שהוא טוען שהסיבה היא שרופאים הורגים חולים, ולכן עדיף שישבתו וחסל. הסיבה האמיתית, לדעתי ולדעת כותבי המאמר, קצת יותר מורכבת.
חלק מהסיבה לירידה בתמותה היא שניתוחים שאינם דחופים אינם מתקיימים. ניתוחים מסוג זה יכולים לכלול סילוק של גידול שפיר, השתלת עור על גבי כוויות ועוד. כמו בכל מקרה של חדירה לגוף, בניתוחים אלו יש תמיד סיכוי למוות של המנותח בין בשל רשלנות רפואית או מתוך יד הגורל, במיוחד במקרה של מנותחים קשישים שבריאותם רעועה בלאו הכי. הסיבה היחידה שאנו מוכנים ללכת לניתוחים כאלו היא ההבנה שאם לא נטפל בגורם הבעייתי עכשיו, המצב רק יחמיר בחודשים הקרובים.
הראיות התומכות בדעה זו מגיעות באופן בולט במיוחד מהשביתה של 1976 במחוז לוס-אנג'לס, שם שבתו חמישים אחוזים מהרופאים וסירבו לטפל בחולים שמצבם אינו דחוף. שיעור התמותה צנח באופן קבוע מהשבוע הראשון של השביתה ועד לשבוע השביעי. אך ברגע שהרופאים הורשו לקיים מחדש ניתוחים שאינם דחופים, הייתה עליה חדה במספר המיתות.
השביתה השנייה הנסקרת התחוללה בירושלים בשנת 1983 במשך יותר משלושה חודשים. מתוך 11,000 הרופאים הירושלמים, 8,000 השתתפו בשביתה וסירבו לטפל בחולים בתוך בתי-החולים, למרות שרבים מהם הקימו תחנות טיפול נפרדות בהן טיפלו במקרי חירום תמורת תשלום. והתמותה? נשארה פחות-או-יותר זהה למצב העניינים הרגיל.
שביתה גדולה אחרת בישראל נערכה לפני עשר שנים, בשנת 2000, במשך שלושה חודשים. בתי-החולים ביטלו את כל הטיפולים והניתוחים שאינם דחופים, אך המשיכו לקיים את פעילותם של חדרי המיון ומחלקות חשובות אחרות. סייגל-איצ'קוביץ' בדקה את השינויים בתמותה במהלך השביתה באמצעות ספירה של דיווחי ההלוויות שב- 'ג'רוזלם פוסט' בזמן השביתה. היא מצאה ירידה במספר ההלוויות בזמן חודשי השביתה, בהשוואה לחודשים זהים בשנים הקודמות (93 הלוויות במאי 2000 לעומת 153, 133 ו- 139 במאי 1999, 1998, 1997). המסקנה הייתה שהשביתה גרמה לירידה במספר המיתות, וגם כאן הועלתה הדעה לפיה הסיבה היא הפסקת הניתוחים שאינם דחופים.
נראה ברור למדי, לפיכך, ששביתות רופאים אינן מזיקות בטווח המיידי – וזאת בהנחה ששירותי רפואת חירום עדיין זמינים לכלל התושבים. יחד עם זאת, חשוב לציין שהן עלולות להסב נזק של ממש שנגרר בשנים שלאחר השביתה. הגידול השפיר שלא הוצא בזמן עלול להתפתח לסרטן ממאיר. הצלקות מהכוויות הישנות יעמיקו את חותמן על גבי העור ויכערו לעד את האדם הנושא אותן. זו גם הסיבה שחשוב לסיים שביתות מסוג זה בהקדם האפשרי (גילוי נאות: הכותב תומך במאבקם הצודק של הרופאים לשיקום הרפואה הציבורית).
כאשר סגן-השר ליצמן טוען כי השביתה רק תסייע לציבור הישראלי בהורדת שיעור התמותה, הוא מנצל את הסטטיסטיקה לסילוף המציאות המורכבת של החיים, ומשתמש בה כקרדום כנגד הרופאים. אמרה זו מטילה ספק כבד על זכותו של האיש לעמוד בראש מערכת הבריאות של מדינת ישראל.
אבל, נו, מה עוד חדש?
אהבתם? יש לכם חבר/ה רופא/ה שרוצה להתעצבן עוד קצת על הבוס שלו בממשלה? לייקקו אותנו!
מאמרים קודמים על סגן-השר ליצמן -