באחד מימי החופש האחרונים פגשתי תלמידה ולשאלתי "האם היא מתגעגעת לבית הספר",
השיבה לי בבטחון: "כן, מאד". "ולחברים שלך?" - המשכתי לשאול.
"גם לחברים וגם ללימודים. אני אוהבת שגרה "– היא הוסיפה.
גם אני אוהבת שגרה, כמובן עם גמישות כלשהי.
בבית בו גדלתי בארגנטינה, ידעתי מה מצפה לי כל יום וגם מה מצפה לי בסופי שבוע.
בבקרים למדתי בבית ספר כללי, אחרי הצהריים בבית ספר יהודי, ובערבים התיישבנו להכנת שעורים לשני בתי הספר.
על פי המנה שהוגשה בארוחה, ידעתי באיזה יום בשבוע מדובר. זאת גם היתה המנטליות הכללית של האוכלוסייה.
למשל, ברוב הגדול של המשפחות, בימי ראשון אכלו מאכלי פסטה.
גם כשעליתי והגעתי לקיבוץ, החיים התנהלו בשגרה.
גם כאן ניתן היה לנחש בקלות לפי המנה את היום בשבוע. כל יום שני, לדוגמה, המנה העיקרית הייתה דג.
זה היה בקיבוץ הישן. היום הדברים נראים במובן זה אחרת לגמרי.
לאחרונה למדתי את המושג "לזרום עם זה". מודה שלא בא לי בקלות אימוץ התכונה הזאת.
אך לאט לאט, אני מרשה לה לחדור אלי.
אולי זה אחד הסימנים שהפכתי ממש לישראלית?