מאיפה זה בא לנו ה"בא לי, לא בא לי, בא לךָ, ועוד באים וביאות" או במלים אחרת, מאיפה באה לנו החכמה של העברית המתחדשת הזאת, המדברת אפילו על הרצון כתנועה.
בכלל מעניין לבדוק את השימושים הרבים של השורש "בוא" ואת אין ספור הביטויים, המשמעויות והפעילויות שהשורש הזה מכסה. בא אל אשה, בא בברית, בא אל אבותיו, בא בדברים, בא בחשבון, בא בטרוניה, בא בימים, בא במבוכה, בא בסוד, בא בריב, בא במשפט, בא לידי, בא לכלל, בא עד כיכר לחם, בא על שכרו, בא על עונשו, בא על אשה, ועוד ביטויים כמו, באו מים עד נפש, העולם הבא, תבוא עליו ברכה, ברוך הבא, בא, בא ועוד.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
אולי מהתת מודע הקיבוצי שלנו כעם, בא לנו "הבא לי" אולי מהתרבות היהודית שתחילתה ב-"לך לך" של אברהם במקרא. להיות עברי, הוא לעבור, הוא ללכת, הוא לנדוד, הוא להיות בתנועה, הוא לחיות. הוא ללכת. ללכת, אמרתי כבר, ללכת, שהוא גם ללכת אל האחר, הוא המוסר, הוא ראשית האתיקה.
עשרת הדברות - קוד המוסר היהודי, שאומץ על ידי תרבות המערב - ניתנו לנו, לפי המסורת היהודית, תוך כדי נדידת העם במדבר, תוך כדי מעבר פיזי, תוך כדי תהליך שינוי משבטים לעם, תוך כדי המעבר משעבוד לחופש.
"אין כמו נחל, אין כמו רוח, כל המסתגר בַּנִשְׁאָר כבר היה לְנוּקְשֶׁה" כותב רילקה, (בשיר מס' 12, חלק שני, "סונטות לאורפיאוס" ) כי הנשאר מתקבע, קופא, מסתגר מפני החיים, מפני התנועה, מת!
Image may be NSFW.
Clik here to view.
הוגי דעות צ'כים, כמו יאן פטוצ'קה או ואצלב האוול שחיו תחת משטרים טוטליטריים ונאבקו בהם, תפסו את התנועה כחלק מהחיים ואת עצירתה כמוות. האוול, המחזאי, הפילוסוף, זה שהיה נשיאה הראשון והחופשי של צ'כיה, אחרי שהצליחה לפרוק מכתפיה את הקומוניזם, כתב, שהחיים מתקוממים נגד כל אחידות ואחדות צורה. מטרתם אינה חדגוניות, אלא גיוון. הם אי- השקט של הטרנסנדנטאלי, הם הרפתקת החדש, הם התקוממות נגד הסטטוס קוו.
פטוצ'קה, שלא זכה לראות את צ'כיה החופשית ושילם על המאבק בחייו (מת לאחר חקירה במשטרה) ראה בתנועה את מקור החיים, והגדיר את החיים האמיתיים ככאלו, שפורצים את המגביל, את המקובע, את הקפוא, שמהותם משתנה כל הזמן והם המקור האפשרי היחיד לתנועה אל האחר. רק היציאה מהקבוע של עצמינו, מאפשרת להגיע אל האחר.
אתי הילסום, יהודיה הולנדית, שחיה תחת השלטון הנאצי מקפיא החיים ויודעת היטב שמותה קרב, כותבת ביומנה, "השמים שבתוכי", כשנודע לה על מות ידיד, "אני אמשיך לחיות את החלק הזה במת, אשר ממשיך לחיות לנצח, ואקים לתחייה את החלק המת במי שחיים, וכך, אלוהים, לא נדע אלא חיים, רק חיים." (עמ' 129)
"אלוהים, הייתי רוצה לטייל בבוא היום בכל ארצות עולמך." היא כותבת, "יש בי משהו שאינו מכיר בגבולות ורואה את המשותף לכל ברואיך, למרות ההבדלים והמלחמות שביניהם. (כמה נכון, כמה רלוונטי!) על המשותף הזה הייתי רוצה לדבר בקול דק ורך, אבל בשטף ובשכנוע. תן לי את המלים ואת הכוח. אבל קודם אני רוצה להיות בחזית בין האנשים הסובלים. ואז תהיה לי הזכות לדבר, נכון? שוב ושוב גואה בי הגל הקטן והמעודד, שוב ושוב, גם ברגעים קשים. החיים יפים כל כך. אי אפשר להסביר את התחושה הזאת. היא לא מעוגנת במציאות שאנחנו חיים בה. אבל הרי זו אינה המציאות היחידה, יש עוד מציאויות מלבד המציאות שבעיתונים ובשיחות הנלהבות של אנשים מבוהלים. הרי קיימת גם המציאות של הרקפת הקטנה הוורודה-האדומה, ושל האופק הרחב, המצוי מעבר למהומה ולמבוכה של זמננו..." (עמ' 138)
"יום יום אני יונקת כוחות חדשים ממעיין המעיינות, מן החיים עצמם..." (עמ' 141)
ואכן, "השמים שבתוכי" הופך אחרי רציחתה של הילסום למופת של חיים לפילוסופים, להוגי דעות, לאמנים ולכל מי שמאמינם וחפצים בחיים.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
ב"אראטה" מאזן של חיים, של ג'ורג' סטיינר, מקדיש סטיינר חלק ניכר מהאוטוביוגרפיה האינטלקטואלית שלו למעמדה של היהדות ולמעמד היהודים בעולם המודרני ולדימוי של היהודי הנתעב "כיהודי הנודד". הוא מחפש את השורשים לשנאת היהודי ומוצא אותם בשלוש כתובות על הקיר, שהציבה היהדות מול פרצופו של העולם.
את הכתובת הראשונה, המונוטאיזם ועשרת הדברות, כתב משה, את הבאה בתור, הגשת הלחי השניה, או האלטרואיזם כתב ישו (גם הוא יהודי) בדרשת ההר. ואת הכתובת השלישית, על השיויון החברתי והכלכלי, ברוח נבואת עמוס ונביאי ישראל כתב קרל מרקס, שוב יהודי. או במלים הבוטות של היטלר "היהודי המציא את המצפון". על כך הוא ראוי, לדעתו, לתעוב ולהשמדה.
בדימויים של המערב הצטייר היהודי כבן בלי בית, בתנועה מתמדת, נווד, זריז לשון ונכלולי, שבעצם נוכחותו היתה איזו אמירה או נכון יותר התרסה, תביעה, התגרות. אחד שקיים כל הזמן, שאי אפשר להפטר ממנו, שונה, אחר אולטימטיבי, איזה פליט, או מבהיל עוד יותר, מספר פליטים, מאות, אלפי פליטים, בטוי לאחר, שמעורר ומחיה את שהכל מנסים לשכוח. האחר שבעצם אחרותו מעורר את המצפון, וזה ראוי לו להיות חבוי וספון בלי שיָרים את הראש. אף אחד לא רוצה מול פרצופו אחר, שבאחרותו תובע איזה מאמץ רגשי, איזו יציאה מהקבעון, מהשורה, מהקונבנציה, מהדעה הקדומה, ממרחב הבטחון המדומה של כל אחד ואחד. מישהו שקורא לעזרה, מישהו שמעורר לפעול אחרת, מישהו שמערער על הקבוע. מי רוצה לראות צילומי פליטים, טובעים, קורבנות, מתים, פלסטינים דפוקים, ילד כורדי בן שלוש שהים פלט, תנו לנו תכניות בידור וריאליטי, תנו לנו להתעלם מהעוולות, תנו לנו לחיות בשקט.
גם יהדות שקופאת על שמריה, שלא אחת אנחנו עדים היום לקפאונה, פוגעת במהותה, איננה יהדות עוד. בקפאונה ובקונפורמיזם שלה היא סותרת את היהדות, את החיוניות, את עצם החיים ואת המוסר.
Image may be NSFW.
Clik here to view.
פרנץ רוזנצוייג בספרו הגדול "כוכב הגאולה", מסביר את האנטישמיות בכך, שהגדרת היהודי כנודד נצחי הוא הדבר היחיד (שבעיני הנוצרי ואולי נרחיב ונאמר בעיני מי שאינו יהודי) שאינו מוטל בספק! היהודי היה שם ויהיה לעולם, תמיד שונה, תמיד אחר, תמיד נוע ינוע ויזכיר את קיומו של האחר ואת האחריות המוטלת על כל אחד לקיום אחרותו.
אמירות ברוח הדברים האלה, כמו "כל המשוררים הם יהודים" השמיעו גם אלן גינזברג, ג'ון הולנדר ומרינה צווטאייבה. במובן זה שהאמן, כמו היהודי, מטבע הדברים, מחוייב לעמדה של אחרות.
לקראת השנה החדשה אאחל לנו, שלא נקפא, שלא נתאבן, שלא נתקבע, שנדע להתנגד לסטטוס קוו, גם לזה הפוליטי, ובכלל לסטטוס. שנדע להגיד לא, שנדע לבעוט כשצריך, כשסותמים פיות לעיתונאים בחוק, כשמעבירים ומוסיפים לחוק סעיפים בלילה, בחושך, כמו אחרוני הגנבים, סעיפים האוסרים על הבעת עמדה בשידור ציבורי.
שנשתנה, שנשנה, שנלך ונבוא ושוב נלך אל המרחב ואל האחר ואל האופק. שנוע ננוע, שנחיה.
שנה של חיים!
בצילומים: "כוסות קידוש" או "כוסות לחיים", שוברות מוסכמות עיצוב, שהורגלנו להן, עיצוב וביצוע: יעקב גרינוורצל (אחי)
כתבה: באבא יאגה
(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה