משנה שעברה ועד עכשיו, לייתר דיוק מלפני החופש הגדול של השנה שעברה, איבדתי המון חברות לסרטן. ביניהן איבדתי את קירה דורון, בחורה מקסימה, שאולי לא יצא לי כל כך להפגש איתה, למרות שנפגשנו פה ושם, אבל אני פחדתי להתקרב מהפחד לאבד, לצערי הרב זה לא בדיוק עזר לי, כי עדיין איבדתי אותה, היא הייתה לי לסמל המאבק למלחמה בסרטן. היא אגב הייתה דוגמה שלמרות שנבדקה, שלמרות שהיא הלכה לכמה רופאים, הם אמרו לה שהיא הייתה צעירה מדי, היא הייתה בת 30 כשהיא התעקשה שהיא מרגישה משהו. אחרי כל זה, למרות שהיא הלכה שוב בכדי שיבדקו, התוצאה הייתה כבר רעה מדי, הסרטן התפשט. היא הספיקה לחגוג לבת שלה בת מצווה, אך לא זכתה ללוות את בנה. חברה אחרת שלי נפטרה, ואיתה גם הייתי בנופש באילת בשנה שעברה. אני שומעת כל הזמן על עוד חברות למחלה שנפטרות, אני ממש מצטערת, ובעיקר מפחדת.
זה מדהים, רק לפני כמה ימים שמעתי על בחורה בת 25 שנפטרה, רק כי לא בדקו אותה כמו שצריך ואמרו לה שיש לה דלקת בשתן. זה לא משנה בת כמה את, כואב לך משהו, אם את הולכת לרופאים והם לא מאמינים לך ואין פתרון, לכי לעוד רופאים, תבקשי בדיקות יותר מעמיקות. כי מה לעשות, אסור להתבייש ולבקש בדיקות. שתבינו, סרטן השד הוא ללא גיל, אני מצטערת אבל אין גיל לסרטן, אני שומעת על יותר מדי חולות בגילאים צעירים, בנוסף סרטן השד עלול להגיע לגברים. להיות חכמה בדיעבד זאת לא חכמה, כי לי זה לא עזר. זה לא עזר לי כשהייתי לפני בדיוק ארבע שנים מרותקת למיטה, במשך חודשיים הייתי מרותקת לבית, זה לא עזר לבן שלי, שהיה בסך הכל בן שנה, זמן לא קצר מראש השנה חגגנו לו יום הולדת שנה. הוא גם לא הבין למה אני עומדת בזמן הברכות בראש השנה וצועקת את נשמתי, הוא לא ידע ולא הבין.
זה לא עזר לי, כשבמשך שבועיים וחצי הייתי מאושפזת, כשבבית מחכים לי בעלי והילד, בסך הכל בן שנה. זה גם לא עזר לי שאחר כך הייתי צריכה לעבור טיפולי שיניים כואבים. זה ממש לא עזר לי כשנאלצתי לשכב חודשים בבית, אומנם בהתחלה אחרי ההקרנות הגוף התחיל לחזור קצת לעצמו והכאב פחת, אבל זה לא עזר, במיוחד כשהתחלתי עם הכימותרפיה. אז זה ממש ממש לא עזר לי שאני יודעת שגילוי מוקדם עוזר ככל שהולכים מוקדם יותר להבדק. זה לא עזר לי כשהלכתי עם קרחת נוצצת בשיא החורף, אני מעולם לא הלכתי עם שיער קצר מדי, אז שלא נדבר על קרחת. בחורף זה היה הכי נורא, בחוץ קור כלבים, אני הולכת עם פאה, לעיתים הייתי צריכה למסור אותה לטיפול, אז הייתי צריכה לצאת מהמספרה ללא הפאה, בחוץ קר, אז אני הולכת עם כובע בכדי שלא יהיה לי קר.
אתן מתחילות להבין אותי? זה לא עזר לי בכלל, החכמה בדיעבד, כי זה לא תיקן את מה שעברתי עד כה, את מה שהבן שלי עבר עד כה. היום דיברתי עם הפסיכולוגית על הנושא האם הילד מבין מה זה בית חולים, אז סיפרתי לה שהוא יודע, כי אין לנו ברירה, כן, ילד בן שלוש וחצי, הוא היה כמעט בן ארבע באותה התקופה, בן שלוש ושמונה חודשים כשהתאשפזתי, כשהוא היה נכנס לצהרון בכל יום, הוא מוסר לגננת בזו הלשון "אמא בבית חולים כי כואבת לה הבטן", כל פעם שהייתי מבררת מה איתו, איך הוא מסתדר בגן, היא הייתה מוסרת לי את המידע הזה. זה מכאיב בלב, לדעת שהילד שלך כל כך סובל. הייתי רחוקה ממנו במשך שלושה וחצי חודשים. אני מבינה שאני משגעת אתכן, את כל מי שקורא כאן בבלוג, אבל חשוב לי מאוד שתבינו, אל תהיו חכמות לאחר מעשה, תהיו חכמות לפני. משהו בשד שלכן השתנה, יצא נוזל? תבדקו, הפטמה שינתה צבע, או שקעה, ואני לא מדברת על פטמות ששקועות ממילא. החזה שינה צורה, פתאום שד אחד גדל, או נוצרה בליטה, להבדק. זה אולי לא מחייב שזה סרטן השד, אבל עדיין להיות עם יד על הדופק, לא לפחד מהתוצאה, אלא לפחד מה יקרה אם לא תדעו.
מצידי תקראו לי קרציה, נודניקית, אבל חשוב לי להבהיר לכם את הנושא, אני פחדתי מאוד מהתוצאה, מאז שאני הרגשתי את השד, פחדתי, דמיינתי לעצמי את עצמי בלי שיער, בלי חזה, הפחד שלט עליי. לא הלכתי להיבדק כי פחדתי מהתוצאה, פחדתי שאני אבלה שנים בבתי חולים. החוכמה בדיעבד גרמה לי להבין שאני צריכה להזהיר אחרות. זה היתרון היחידי בלהיות חכמה בדיעבד, בכך שאני יכולה להזהיר נשים אחרות. אני מכירה המון בנות שחולות, בנות שחלו, כאלה שחלו בגיל 20 ומעלה, זה כבר לא נדיר כמו שחושבים. אני לא באה כאן להפחיד אף אחד, אני בסך הכל באה להעיר אתכן ולגרום לכן לשים לב לשד שלכן, כל כמה זמן תעשו לעצמכן בדיקה באמבטייה, אפשר בזמן האמבטייה, אפשר מול המראה, העיקר לשים לב לשינויים, למשש, בכדי שלא תצטרכו להגיע למצב שלי.
