החללית הישראלית SpaceIL התרסקה על הירח בזמן הנחיתה. שמעתי ששידרו את זה בשידור ישיר בערוץ "כאן". לא צפיתי. שמעתי שנבחרי הציבור נצפו צופים בנחיתה, מקווים לגזור קופון יחצני מנחיתה מוצלחת, אבל גם ההתרסקות לא בלבלה אותם. לא לקח להם זמן רב לבוא עם סיסמא חדשה: לא חשוב שהתרסקנו, העיקר שניסינו, וננסה שוב. אין עליהם, אין. במה שנוגע לאיך הדברים מוצגים ונראים, הם אלופים. המהות, נו טוב, זה עניין אחר. את המהות נשאיר לאנשי המקצוע, ובעת הצורך, נפיל עליהם את זעם הציבור.
אבל הציבור, בינתיים הוא מתלהב. שמעתי אומרים, אנחנו לא אחת מארבע מדינות שנחתו על הירח, אבל אנחנו אחת משבע שהיו קרובות. או משהו כזה. שמעתי אומרים, שום דבר מזה לא מומן בכספי משלם המסים, הכל כסף פרטי של מוריס קאהן. אני לא מאמין. אני בטוח, שהיו עלויות נלוות, שהציבור מימן. ומה קיבל הציבור בתמורה? אני יודע מה קיבל הציבור האמריקני מהנחיתה של אפולו 11 על הירח לפני חמישים שנה (חמישים שנה, כן?). הייתה מלחמה קרה, וזו הייתה דרך להראות לשליטי ברית המועצות מה כוחה של ארצות הברית. המלחמה הקרה הייתה כולה סיפור של הפגנות כח הדדיות. מה הראתה מדינת ישראל במיזם הזה, ולמי? קאסם סוליימני לא יודע שיש בישראל איי מצויינות? יודע עלא כיפאק. זה ימנע ממנו להמשיך למרר את חיי התושבים בעוקף עזה? לא, לא ימנע.
אבל אני קורא ושומע מה אנשים כותבים ואומרים בישראל, ומבין מה הציבור מקבל מהמיזם הזה. הוא מקבל תחושה של ניצחון. תחושה של שותפות בהשג. למעשה, מיזם SpaceIL דומה למכבי תל אביב בכדורסל: אמנם כמעט כל השחקנים אמריקנים, אמנם הליגה אינה הליגה הטובה בעולם, אבל כשיש למכבי תל אביב בכדורסל השג, הציבור שוכח את מצוקת הדיור, שוכח את הרס מערכת הבריאות, שוכח את ההידרדרות של מערכת החינוך במדדים בינלאומיים, שוכח את הפקקים, שוכח את הטילים. ניצחנו, אומר הציבור לעצמו, ורטט נעים חולף בגבו.
מי שישאל שאלות ברגע הנדיר והיקר הזה, יגידו עליו שהוא חמוץ.