ראש השנה תשע"ו - "ספירת מלאי"

שלום חברי,

ממש רגע לפני שננעלת שנת תשע"ה, ותיכנס אלינו שנת תשע"ו ניסיתי להיזכר

"מה היה לנו פה". עם מה התמודדתי, על מה התגברתי, במה נכשלתי גם השנה,

ובעיקר, כפי שקורה לי כל שנה : החלטות לגבי שנה הבאה. 

אמא שלי אמרה תמיד שצרת רבים חצי נחמה כי זה מה שהחזיק אותה ב"לאגר"

במחנה הריכוז בגיא ההריגה. הידיעה שאיתה נמצאים עוד אנשים טובים ושהיא

לא לבד, הקלה עליה. אני הרבה פחות אמיצה מאמא שלי, לצערי יש לי פחות כוחות

נפש. וההתמודדויות שלי השנה היו קשות לי, למרות שאני כמובן לא "בת יחידה"

וכולם סביבי חווים את מה שקורה.

 ליקקנו פצעי מלחמה, כלום לא אישי ומשפחתי אבל לראות איש צעיר שמוחו

        נפגע והוא בעצם "נוכח-נפקד" - שובר את ליבי. לחשוב על ארוסתו של סגן

        הדר גולדין שכבר תפרה שמלה לחופתה - שובר את ליבי. לחשוב על ההורים

        השכולים שהשקיעו את כל נשמתם בילדיהם ולא יראו אותם לעולם יותר - לא

        נותן לי מנוח.

הביטחון האישי שלי ושל משפחתי נפגע עמוקות. אני לא מרגישה בטוחה מספיק

       לחצות מעבר חציה, ללכת ברחוב חשוך, להעיר לפרחח צעיר שיסיר את רגליו

       מספסל האוטובוס, אני צריכה לדעת שכל אפרוחי שבו בשלום הביתה ממחנה

      הקיץ של בני עקיבא או טיול, שבני משפחתי שנוסעים על הכבישים יגיעו בשלום

      למחוז חפצם, ועוד ועוד. משטרת ישראל קרסה השנה כמו אבני דומינו כאשר

      בכיר אחרי בכיר נחשפים במעידתם המכוערת, ויותר גרוע, שחבריהם מחפים

      עליהם כדי שבבוא היום יחפו הללו עליהם.

היתה לנו מערכת בחירות אולי הכי מכוערת מאז שאני זוכרת את עצמי, התגלינו

      במערומינו ולראשונה בחיי שמחתי שהורי, הציונים, אנשי הערכים היושר והאמת

      כבר לא חיים כדי לראות את החרפה הזאת. במיוחד כאב לי ועדיין כואב לי לראות

      את היהדות הדתית-לאומית הערכית סופגת כל כך הרבה שנאה. לא שהכל לגמרי

     מושלם אבל  קיתונות השנאה שוברים אותי.

בסוף נובמבר או תחילת דצמבר קרסה לה הבלוגיה, לא ניתן היה לפרסם רשומה,

       לא קיבלנו הודעה על רשומות חדשות, הפאניקה היתה גדולה. איש לא ידע מה ילד

      המחר, היתה סכנה ממשית לגורל הרשומות שבהן מושקעת עבודה ומחשבה רבה,

      התחלנו לגבות את הרשומות, חברים יקרים עזבו לבתים אחרים והבלוגיה כבר לא

      נראית  כשהיתה. החלפת מנהלי הבלוגיה חדשות לבקרים מעידה אולי על סוף

      הדרך ולי אישית מאד כואב כי אני מכירה גלריה מפוארת של בלוגרים אינטליגנטיים,

      יודעי ספר, יודעי עברית, אנשים ערכיים שמיואשים מהנעשה. חבל.    

 גילינו את הישראלי המכוער, שחונה על שתי חניות נכים ולא חושב אפילו

       שמעשיו לא כשורה , את אלו שמתנהגים באלימות לקשישים, את אלו שמכים את

      מטופליהם חסרי האונים, את אלו שמלכלכים את חופי וחורשות ארצנו היפה, את

      אלו שביכולתם לגרום לנגישות לנכים לכל מקום ולא עושים כן.  

את אלו שלא מכבדים את המורה /גננת של ילדיהם, ואגב כך לא מכבדים את הילד

      שלהם. במקום לשוחח בנחת עם המורה ולשמוע במה אפשר לשפר - מקללים,

      צועקים, משפילים ו"אני אראה לך מי אני" . לא צריך - רואים גם כך.

יכולתי להמשיך אבל היו לי גם רגעי שמחה והתעלות, הנאה וקורת רוח ומן הראוי להזכירם:

חגגנו בר מצווה של אחד מנכדינו, בר מצווה בחיק המשפחה וחברים טובים, שבת

    נהדרת של תוכן יהודי אמיתי, בלי צילומים, בלי מוסיקה אינסטרומנטלית, בלי "בוק"

    וסרט, נטו שירה מהלב, התגייסות של חברים לשמח את הנער והוריו - והיתה שמחה

    אמיתית למרות שזאת היתה שבת של 40 מעלות חום.

הייתי נוכחת בחתונה של אחד מחברי הבלוגרים "חושבים טוב" והתרגשתי מאד. גם

    פה היתה שמחה אמיתית בלי להקת ה"קינדרלך" ובלי שרית חדד שכבודם במקומו

    מונח ואני אוהבת לשמוע אותם. חתונה יפה, מעוצבת בעדינות בלי זיקוקים ויונים לבנות

    ואני מאחלת להם אושר ושמחות.

כדי להתאושש מהטראומה של מלחמת צוק איתן יצאנו לגיחה בחו"ל, באירופה של חורף

    שאותה אני מאד אוהבת ונראה לי שזה כבר לא יחזור על עצמו נוכח ה"ערביזציה"

    של היבשת. את קורותינו שם העליתי במספר רשומות. גם את ארצנו היפה לא החמצנו

    וביומו האחרון של החופש כשכולם כבר חזרו לביתם נסענו כמידי שנה לנופש במלון

    כפר גלעדי, אנחנו בני בית שם וכמובן שהיה לנו נעים טעים וגם טיילנו מעט באיזור.

 גם השנה לא הצלחתי לגייס כוחות לעסוק בפעילות גופנית, ולרדת במשקל.

לא עסקתי מספיק ביצירה, ברקמה  ולהשלים עבודות לא גמורות.

גם השנה לא הלכתי ללמוד היסטוריה, לימודים תורניים, צרפתית ועוד.

גם השנה לא שיפצתי את מרפסת המטבח הענקית והלא-מנוצלת שלי.

יש לי כמובן ק"ן תירוצים למה לא, אבל בעיקר כי טראומת המלחמה והאזעקות עדיין לא

"יצאה" ממני. כל אופנוע חולף או דלת נטרקת בחזקה מקפיצים אותי מהמקום.

אז אני מאד מקווה להשיג בשנה הבאה עלינו לטובה :

 להתחיל מאד לאט ובזהירות לעשות פעילות גופנית.

 להתמיד בנסיון שמירה על המשקל כי הגב שלי מאותת.

 להתחיל להשתתף בשיעורים מעניינים .

 לעסוק יותר בעבודות היד שלי (יצירה).

 לטייל קצת יותר בארץ, במקומות לא רחוקים אבל מעניינים.

 לעשות מפגשים משפחתיים כדי לשמור על הדבק שלא יתפרק.

ולכם חברי אני מאחלת שנה טובה ומתוקה, בריאות אושר ושמחה,

כתיבה וחתימה טובה.