בחיים הדברים חוזרים על עצמם, לעתים גם הבעיות. לפי כך, אני יכולה לנחש חלקית, על מה אקטר בפוסטים עתידיים.
פסח - המתח שלפני החג: חיפוש אטרקציות לבילוי זוגי בחופש הנוחת עלינו. ניסיונות למפות, לפנות ולנקות את הבית,
רצון לחדש ולהתחדש (בדרך כלל נשאר בגדר רצון). דאגה, האם יש לי מספיק ספרי קריאה לשבוע החג? (הקלה שבבעיות)
והשאלה המרכזית? - איפה אנחנו עושים את ליל הסדר? המזויין?!
אחרי שאמי נפטרה, חשבתי שסוגיה זו נפתרה, האופציה היחידה - משפחה של בעלי.
סוף סוף, אחרי גיל 50 ו- 30 שנות נישואים, נפתרה הבעיה - איפה אנחנו בחג! נגמרו עוגמות הנפש, התסכולים, הדכאונות
ורגשי האשם - אנחנו אצל חמיי!
אז הבעיה לא נפטרה...
חמותי לא כל חג עושה בביתה...וכשהיא מתארחת אצל אחרים, האחים לעתים מתכנסים לחג אצל אחד מהם, ושוכחים להזמין אותנו,
או שאנחנו מזדנבים אחרי חמותי, על-פי הצעתה לאורחים אליה נוסעת (גם האחים של בעלי, בחלקם או כולם עושים זאת, לפי שיקוליהם).
השנה, לפני כשבועיים, שלוש בעליאמר שאנו מוזמנים לערב חג להורים.
כששאלתי מה רוצה שנקנה מתנה, אמר שקרמים לאמו, נראה כמתנה הולמת (עדיין לא השתחררו מזה?)
ביקשתי מהחברה של הבן לרכוש ערכת קרמים. קנינו יין, הכנתי עצמי לזה שייתכן ונדרש לקנות עוד דברים, בנתיים הייתי רגועה.
יומיים אחרי, שאל בני באם אכעס או אעלב באם יסע עם חברתו והוריה לסדר פסח במלון בירושלים. עניתי שממש לא!
רוצה שיסע ויהנה! (בני וחברתו כמעט ולא יוצאים מהבית, בגלל הלימודים, בגלל שאין להם כסף ובגלל אופיים הכבד, אז כשהוא כבר רוצה
לנסוע לאיזה מקום, וזה משולם, והוא נהינה מחברת המשפחה של חברתו?)
עיקום פרצוף מצד בעלי זכה למבט מצמית ללא פשרות! לא נעים מחמותי שהילד לא יהיה אתנו? הילד אמור להיות אתנו...גם במקרה ולא נלך
בסוף לחמותי? לשבת עמנו בבית ו...?
הצעתי שביום שישי שלפני החג, הילדים יבואו אתנו לחמיי, לברך את הסבים בחג שמח.
ביום חמישי בערב, חשבתי שבגלל שהבן לא היה מזמן אצל סבתו...שהילדים יביאו את הקרמים לחמותי כמתנת חג מטעמם,
ואני אקנה לחמותי מתנה נוספת. חשבתי שכך כולם יצאו מרוצים. הרגשתי לארג'ית.
יום שישי בבוקר, כשבעלי צלצל לאמו להודיע שבערב אנחנו נבוא בהרכב מלא - 4 איש...חמותי הודיעה שלא מרגישה טוב, היא לא מבשלת, לא יהיה אוכל!
היא לא יכולה לארח אותנו. שלא יכעס...אה...גם את החג היא לא עושה בבית...הם מוזמנים לקרובים בצפון.
לזה לא ציפיתי...מה אני עושה עכשיו? ברור לי שבעלי יציע שנזדנב אחרי חמותי לקרובים...הייתי בסרט הזה לפני שנה וחצי בראש השנה...
הפעם...כשבני לא יהיה אתי...אני בין זרים לא אהודים במיוחד...
זה לא שמישהו התקשר להזמין אותנו...ההזמנה האישית היא לחמותי וחמי, שאר הילדים, בגין מוזמנים בעקיפין.
קרה שהזדנבנו ככה למארחים והרגשתי לא רצויה מצד חמותי...לא בא לי על זה. יתרה מכך? לא בא לי להתעלות על עצמי למען בעלי.
מרגישה שאיכשהו הוא לא שווה את זה?
אנחנו זוג. אנחנו חיים יחד ומנהלים משק בית משותף. יש לנו ילד משותף...הכל בסדר...לאנשים מבחוץ אנחנו מצטיירים כזוג נאה, מרשים
ומאושר. זוג אוהב...וזה בסדר...נכון חלקית...איננו שונאים אחד השניה...אהבה כלפי בעלי, אין בי...מאז הריב על הרכוש, משהו בי נשבר.
בעלי אינו חלק ממני...הורדתי מעצמי חלק מהאחריות, המחוייבות שחשתי כלפיו.
כששמע בעלי שאנחנו לא עושים פסח אצל הוריו, החל להילחץ. מה נשב בבית לבד?
אולי נסע לירושלים? גם נזמין מלון?אולי נסע לצימר, לא חשוב איזה ואיפה? אולי בכל זאת נסע נזדנב לקרובים?
הלחץ השפיע עלי...בבוקר ניסיתי לחפש מלון, צימר להתארח בו לילה של החג...דאז, עצרתי.
לא רוצה להוציא מעל אלף ש"ח ללילה אחד! לא בא לי לנסוע למלון!
בעוד חודשיים אני בחו"ל....חשבתי לנסוע למלון בחודש מאי...אולי להשתלמות בספטמבר...לא חשבתי על ליל פסח...
ובאם לא חשבתי על זה, למה אני צריכה להשתגע בדקה ה- 90, כדי לרצות את בעלי?
יום ראשון
אחרי שחזר מעבודה, הצעתי לבעלי להרים טלפון לאמו לדרוש בשלומה. לא התקשר.
אחר-כך אמר שלא אכפת לו היכן נעשה את החג, מבחינתו מה שארצה - נעשה. הוא לא ממש רוצה לנסוע למשפחה בצפון.
לא הזכיר צימר. דבריו נאמרו בנינוחות, מקווה שהנינוחות הזו תמשך, החג יעבור ובעלי ימצא דברים להתעסק בהם.
צהרי יום א': הוזמנו רשמית על ידי המארחים בצפון.
מסתבר שאחת הגיסות בחו"ל עם המשפחה. השניה "רווקה", הילדים אצל הגרוש, התפנה מקום.
נפטרה בעיית ערב החג!
ותודה לאל על כך (עז אחת פחות).