תעלומת חמשת האחים הנעלמים
---------------------------------------
עד סוף שנות השמונים, כל נהג שעבר בכביש 16 ליד פייטוויל, מערב וירג'יניה, יכול היה להיתקל במודעת קיר גדולה מטלטלת, של חמישה ילדים והצעת תגמול על כל רמז באשר למקום הימצאותם. יותר מ -70 שנה חלפו מאז היעלמותם, וטרם נפתרה התעלומה.
ארצות הברית, שנת 1945, חמישה ילדי משפחה אחת לא נראו יותר לעולם, לאחר שארעה שריפה בביתם.
המהגר האיטלקי ג'ורג'יו סודו, שנולד בתחילת המאה ה-20 בסרדיניה, היגר לארצות הברית ביחד עם אחיו כדי למצוא סיכויים לחיים טובים יותר. זמן קצר לאחר מכן הוא מצא עבודה והתחתן עם ג'ני ציפיאני, שכמוהו, נולדה בארץ המגף והיגרה לאמריקה כאשר הייתה ילדה. הזוג, שבינתיים החליף את שם המשפחה לאמריקאי יותר, מסודו לסודר, התיישב בעיירה פאיטוויל שבמערב וירג'יניה, במושבה קטנה אך תוססת של איטלו-אמריקאים. באותו מקום גידלו את עשרה ילדיהם: ג'ון (נולד ב-1922), יוסף סמואל(1924), מרי אן (1926), ג'ורג' ג'וניור(1929), מוריס אנטוניו (1931), מרתה לי (1933), לואי אריקו (1935), ג'ני איירין (1937), בטי דולי (1940), סילביה (1943) ורוברט, הילד האחרון, יוולד ב-1950.
בערבו של חג המולד של 1945, המשפחה תחווה טרגדיה שתשנה לעד את גורלה של משפחת סודר. באותו יום בלילה, הזוג ישן בשלווה עם ארבעת ילדיהם, סילביה הקטנה, ג'ון, מרי וג'ורג' ג'וניור בקומת הקרקע של הבית, ואילו מוריס, מרתה, לואי, ג'ני ובטי סודר, ישנו בקומה השנייה. היחיד שהיה חסר, היה יוסף, שבאותו זמן התגייס לצבא.
בשעה 1:30 לפנות בוקר, צלצל הטלפון, דבר האילץ את ג'ני סודר לקום מהמיטה כדי לענות לשיחה, אבל התברר שזו הייתה טעות. כאשר האשה נתנה מבט מהיר מסביב לבית, היא הבינה שני דברים: אורות המדרגות דלקו ודלת הכניסה לבית לא הייתה נעולה עם מפתח. היא נעלה את הדלת בזמן שהניחה כי ילדיה ישנים שינה עמוקה במיטותיהם. כאשר חזרה למיטתה ובזמן שניסתה להירדם שוב, ג'ני שמעה חבטה, זה נישמע כאילו דבר מה נפל על הרצפה בקומה השנייה. דקות ספורות לאחר מכן, הבחינה בריח עשן שאין לטעות בו.
בני הזוג סודר קפצו מיד מהמיטה ומצאו מחזה מטריד מאוד: הלובי של הבית היה אפוף עשן ולהבות החלו להתפשט במרגות לעבר הקומה השנייה. שניהם צעקו בנסיון להעיר ולהזהיר את חמשת הילדים שישנו למעלה, אך לא קיבלו שום תשובה, לכן, הם יצאו החוצה כי סברו שהילדים ייצאו לפניהם, אך הילדים לא היו בחוץ.
ג'ורג' סודר ניסה להתקשר למכבי האש, אך קו הטלפון נותק. לאחר מכן ניסה לטפס כדי להיכנס דרך החלונות בקומה השנייה, אך באופן מסתורי, הסולם שהיה צמוד לחלונות דרך קבע, נעלם. הוא גם ניסה לקרב לבית אחת מהמשאיות שלו להובלת פחם, אך שום משאית לא התניע באותו רגע.
הבת הבכורה, בת ה-17, מחליטה לרוץ לבקש עזרה מהשכנים. היא מגיעה לבית של תום, שכן בקרבה ומתחננת שיתן לה להתקשר לתחנת מכבי של פאייטוויל. הצעירה מתקשרת, אבל לא מקבלת שום תשובה. שכן שראה את השירפה, מתקשר מפאב סמוך, אך כמו הצעירה, אף אחד לא עונה. נואשים, שכן שלישי שראה את המתרחש, עשה סיבוב בעיירה, ואיתר את מפקד תחנת מכבי האש, פ. מוריס, אשר הפעיל את אזעקת השריפה.
תחנת הכבוי הייתה במרחק שלושה ק"מ מהבית העולה באש, אך הכבאים הגיעו רק ב-8 בבוקר, כאשר הבית כבר הפך לערמת אפר. כולם הניחו שהילדים שיישנו למעלה, מתו מתוך חנק מהעשן או שנחרכו למוות, אך הדבר המדהים היה, לאחר בדיקת הריסות הבית, לא נמאו השרידים של הילדים. דבר שהוסיף שמן למדורה, תרתי נשמע, הוא שהמשטרה, שחקרה את המקרה, קבעה שהשריפה נגרמה מקצר חשמלי, אך המשפחה הכחישה זאת, שכן, בזמן השריפה, האורות דלקו בבית. בנוסף, ג'ורג' סיפר שכשבועיים לפני הטרגדיה, מערכת החשמל של הבית נבדקה על ידי חשמלאים מוסמכים מחברת החשמל, וזו מצאה שהמערכת במצב מושלם.
כשבוע לאחר מכן, מערכת המשפט הכריזה באופן רשמי, על מותם של מוריס, מרתה, לואי, ג'ני ובטי סודר, וחוקר מקרי המוות, שלא ראה שמץ של גופה, הנפיק את תעודות הפטירה.
אבל ההורים הנואשים, היו משוכנעים שהעדר שרידיהם של הילדים ועצם העובדה שכבל הטלפון נחתך, פירושו רק דבר אחד: חמשת ילדיהם נחטפו והאש לא הייתה אלא הסחת דעת כדי שכולם ייאמינו שהילדים מתו.
רמזים על חמשת הילדים הנעדרים
========================
בני הזוג סודר, נזכרו גם בכמה אירועים מוזרים שהתרחשו לפני האסון. חודשים לפני כן, שכן שעסק בביטוח, הציע לבטח את כל המשפחה בביטוח חיים. אך סירובו של ג'ורג' סודר (אנטיפשיסט ידוע, שביקר באופן מוצהר בעבר את הרודן האיטלקי מוסוליני), לבטח את משפחתו, גרר ויכוח מר וסוער, שבסופו אמר השכן, פשוטו כמשמעו: "הבית שלך יהפוך למסך עשן וילדיך ייהרסו. ואתה תשלם על דעותיך המלוכלכות על מסוליני!"
בנוסף, כמה ימים לפני חג המולד, האחים הבוגרים יותר הבחינו בזר חונה מול הבית ועוקב אחר האחים הקטנים יותר בדרכם לבית הספר.
ההורים ניסו לשווא לשכנע את המשטרה ואת ה-FBI שייפתחו בחקירת המקרה. בנסיון למצוא רמזים בכוחות עצמם, הם מצאו שלושה עדים שטענו שראו את הילדים לאחר השריפה: אשה מפאייטוויל שראתה אותם במכונית בליל השריפה, מלצרית של מזנון בצידי הדרך, במרחק כ-25 ק"מ מביתם, היא טענה שראתה אותם מלווים במספר גברים, ופקידת קבלה במוטל בצ'רלסון, דרום קרוליינה (מרחק כ-700 ק"מ), שטענה שהילדים התאכסנו במוטל כשבוע לאחר היעדרותם. אלה היו מלווים בשני גברים ושתי נשים שהתנהגותם הייתה עצבנית וחשדנית, הם נסעו במכונית עם לוחית מפלורידה, הם גם מנעו ממנה לדבר עם הילדים.
בנוסף, נהג אוטובוס שעבר על פני הבית בליל השרפה, טען שראה משהו שהיה נראה לו כ"כדורי אש" הנזרקים על גג הבית. לאחר שהזוג תחקר אותו, הם הגיעו למסקנה שרעש המכה ששמעה האשה כמשהו שנחבט בקומה העליונה, מקורו בכדורי אש, סוג של בקבוק תבערה ככל הנראה, שראה נהג האוטובוס, וזה מה שגרם להתפרצות השרפה.
הזוג גם שכר בלש פרטי כדי לנסות לגלות עוד רמזים על מקום הימצאותם של הילדים. הבלש מצא כמה עובדות מוזרות, למשל, שסוכן הביטוח עצמו, זה שהתווכח עם סודר, ישב בוועדה שהכריזה על מות הילדים.
הזוג, כבר על סף היאוש, הציע 10,000 דולר פרס לכל הודעה שתוביל הימצאות הילדים (סכום העתק בתקופה ההיא). אך הכל היה חסר תועלת, הם לא ידעו עוד על גורל חמשת ילדיהם.
התצלום המסתורי של 1968
------------------------------
הגיעה שנת 1968 כדי להוסיף עוד צלע מסתורית לסיפור הזה.לבית משפחת סודר, הגיעה מעטפה על שם ג'ני סודר, בתוך המעטפה נמצא תצלום עם הכיתוב הבא בגב התמונה:“Louis Sodder. I love brother Frankie. Ilil Boys. A90132 (o 35).
המשטרה סברה שמדובר במתיחה בטעם רע מאוד, אבל המשפחה חשבה שייתכן מאוד שזה בנם לואיז אריקו, אחד הילדים הנעדרים והם שלחו בלש לקנטקי, שם נחתם המכתב, אבל לא התקבלו שום תוצאות. הצעיר בעל המראה האיטלקי שבתצלום, מעולם לא זוהה.
המשפחה תמיד האמינה שהילדים נפלו קרבן לרשת של אימוצים בלתי חוקיים, אם כי אחרים חשבו גם על האפשרות שהחטיפה הייתה עבודה של הפשע המאורגן, לא רק בגלל המוצא האיטלקי של המשפחה, אלא גם בגלל שג'ורג' סודר היה הבעלים של כמה משאיות להובלת פחם והתעבורה בכביש באזור זה, נשלטה על ידי המאפיה בתקופה ההיא.
ג'ורג' סודר, לאחר שנים של אי וודאות וסבל, נפטר בשנת 1969, שנה לאחר קבלת המכתב עם התצלום המסתורי של בנו כביכול, לואיז. אשתו ג'ני, נפטרה 20 שנה מאוחר יותר, ב-1989. ילדיהם ונכדיהם המשיכו בחיפושים, אך ללא הצלחה.
חלק מהמקורות: https://www.smithsonianmag.com/…/the-children-who-went-up-…/
.