קצת קשה לי להאמין שעברו 14 שנה מאז הפיגוע במגדל התאומים. במובן מסוים מדובר על פידוע ששינה את היחס של כולנו לטרור. נכון, אנחנו בישראל חווינו את הטרור באופן הרבה יותר יומיומי לפני כן וגם מאז, משהו שהאמריקנים והאירופאים (עדיין) לא רגילים אליו. מצד שני, סדר הגודל של האירוע (כמעט 3,000 הרוגים בפיגוע במגדל התאומים בלבד - יש נטיה קצת לשכוח שג הפנטגון בוושינגטון נפגע, ושהיה מטוס נוסף שהנוסעים בו ריסקו בשדה פתוח כדי למנוע פיגוע במיקום נוסף, כנראה הבית הלבן) והמקוריות של המבצעים של שימוש במטוסים ככלי נשק - הם משהו שלא נשמע עליו במחוזותינו.
אני התגוררתי בתור ילדה בניו יורק. אמנם לא במנהטן אלא בברונקס (אחד המחוזות הפחות נחשבים של ניו יורק, אבל גרנו בשכונה איטלקית טובה שבה המאפיה דאגה שהיא תהיה גורם הפשע היחיד באיזור) ומכיוון שהתגוררנו אז בגורד שקחים בקומה 26 כך שהיה לנו נוף לקו הרקיע של מנהטן, ובכל לילה יכולנו לראות את האורות של מגדלי התאומים (וגם של בניין האמפייר סטייט). אני זוכרת שגם יצא לנו לבקר במגדלים כולל נסיעה במעלית מאוד מהירה לקומות העליונות. את הנוף משן אני לא זוכרת, אבל אני כן זוכרת שמלבד המעלית המהירה - אני ואחותי עשינו שם כמה סיבובים בדלתות המסתובבות בכניסה לבניינים, מה שעיצבן מוד את ההורים שלנו.
קצת יותר משנה לפני הפיגוע, יצא לי לטוס לוושינגטון ביום מאוד מעונן. בזמן שהמתנתי בשדה התעופה בניו יורק לטיסה הפנימית לוושינגטון חשבתי שיצא לי לראות את הבניינים בערפל. שבעה חודשים לפני הפיגוע יצא לי לעבור לכמה שנים לאטלנטה, ותמיד אמרתי לעצמי שאני רוצה פעם לבקר בניו יורק, במיוחד שכמה שבועות לפני הפיגוע קולגה שלי נסעה לשם עם בעלה והבת שלה לביקור מהנה.
ואז הגיע יום שלישי, ה 11.9.2001. באותו בוקר המנהל שלי נתן לי טרמפ לעבודה, והגענו בכמעט 9 למשרד. המשרדים שלנו היו בנויים כך שבמאכז הקומה היו מעליות, וגם מין מטבחון שבו אפשר היה לחם קפה לחמם ארוחת צהרים מהבית, וכמה שולחנות לאכול בהם שךלצידם היתה טלוויזיה, כשהמשרדים עצמם הקיפו את האיזור הזה. כשנכנסנו לקומה, ראינו את האש במגדל הראשון שנפגע כמה דקות לפני כן, אבל לא חשבנו שמדובר על פיגוע, אלא כיוון המחשבה היה יותר שמדובר על תאונה שבה מטוב התנגש בטעות או בגלל חוסר שליטה במגדל. ואז היסינו להתכנס לאינטרנט - ואי אפשר היה בגלל עומס.בערך באותם רגעים הגיעה ההודעה על המטוס שהתנגש במגדל השני, ואז היה ברור שמדובר על פיגוע. כמובן שכולנו היינו צמודים לטלוויזיה לאורך הימים הבאים.
ישנם הרבה סיפורים ופנים ליום הזה. יש את סיפורם של אלו שלמזלם איכשהו איחרו למשרד באותו היום. מייקל מור סיפר באחד הספרים שלו על גבר שחזר לניו יורק יום קודם לכן מירח הדבש שלו, ואישתו החדשה בישלה להם ארוחת ערב שגרמה לו בעיות בבטן בוקר אחרי. הוא נסע לעבודה בסבוואי, שידועה לשמצה בכך שאין בה שירותים, כך שהוא קיווה וקיווה שהוא יצליח להגדיע למשרד במגדל התאומים בשלום ולהשתמש בשירותים שם. אבל תחנה אחת לפני סוף הנסיעה הוא לא יכול היה להחזיק יותר מעמד, ונאלץ לחזור הביתה כדי להתקלח ולהחליף בגדים (אחרי תשלום גדול לנהג מונית שהסכים להסיע אותו במצב כזה).בעודו מתנגב ומתחיל להתלבש הוא רואה את הפיצוץ בטלוויזיה... אני לא יודעת עד כמה הסיפור הזה באמת נכון (למרות שאני מניחה שרבים ניצלו בגלל "מזל" דומה של להתעורר מאוחר או לפספס רכבת, ממש כפי שרבים הגיעו מוקדם מהצפוי בנסיבות דומות ולכן לא ניצלו), אבל סיפורו של השחיין האולימפי האוסטראלי איאן ת'ורפ הוא אמיתי: הוא התכוון לבקר במגדלים באותו הבוקר, וכבר היה במונית בדרכו אליהם כשהוא שם לב לכך שהוא שכח את המצלמה שלו וביקש מנהג המונית לחזור לכמה דקות למלון שלו כדי שהוא יוכל לאסוף אותה - ולכן הגיע באיחור למגדלים וניצל.
מצד שני יש את סיפורם של אלו שניצלו מהמגדלים - או כאלו שנותרו בחיים לאחר פיגוע בקומות שמעל פגיעת המטוסים, ולא חולצו. חלקם קפצו (או נפלו, או נדחפו החוצה מהלחץ של אלו העומדים מאחוריהם שרצו להתרחק מהעשן ולנשום אוויר צח), ואילו חלקם ניסו לנופף לאנשים למטה כדי להראות שיש מישהו שעדיין חי בקומות הגבוהות של המגדלים כדי שיחלצו אותם, אבל חילוץ שכזה לא קרה, ורובם נפלו או פשוט מתו כשהמגדלים התרסקו כמה שעות לאחר הפיגועים. דוגמא לכך היא אישה בשם edna cintron שתמונות שלה צולמו במהלך היום מנופפת ממקום פגיעת המטוס, עד שהיא מתה.
ולצערנו, יש את אלו שניסו להרוויח מהפידוע. לפני כמה שנים הסתובב ברשת סיפור על אישה ספרדיה בשם טניה הד (Tania Head) שבאה לאחת מקבוצות התמיכה של הניצולים עם סיפור מדהים: היא עבדה במגדל הדרומי, ובמהלך עבודתה פכשה את מי שהפך להיות הארוס שלה שעבד במגדל הצפוני. שניהם עבדו באותו יום במגדלים, הוא נהרג (מה שהיא גילתה בדיעבד) והיא נפגעה קשה אבל הצליחה להנצל עם הרבה מאוד מזל ועם עזרה של אחד העובדים במגדלים שהקריב את חייו כדי להציל אנשים. היא נפצעה קשה, אבל שרדה והצליחה להשתקם איכשהו - ובכלל הסיפור הטרגי במיוחד שלה (ובגלל הכריזמה שלה) הפכה להיות אחת ה"כוכבות" מבין הניצולים (עד כדי כך שהיא העבירה סיורים מודרכים באיזור האסון, כולל לראש עיר של ניו יורק ולמושל המדינה). עד שכמה שנים אחר כך בערקבות תחקיר של עיתון ה"ניו יורק טיימס" התגלה שהיא שירה - היא פשוט חקרה את אירועי אותו היום בצורה מדוקדקת, שאבה פרטים אמיתיים מסיפורים שונים (מי שהיא אמרה שהיה הארוס שלה באמת עבד במגדל הצפוני ונהרג, הסיפור של הבחור שהציל אותה היה אמיתי, על בחור צעיר בשם Welles Crowthers שבאמת הציל אנשים ואז נהרג וטניה מצאה את הפרטים עליו בעיתון או באינטרנט). רבים טענו שהיא פשוט חיפשה תשומת לב וחברות בעיר מנוכרת, ובדיעבד התברר שהיא פעה רבות עבור הניצולים האחרים ועזרה להם (וגם כנראה בחודשים האחרונים להעיה שלה כנראה הבינה שבגיע הזמן לסיים את ההצגה).