המשפט מהכותרת הוא פתק שנתנה לנו המ"כית בטירונות כמזכרת ממנה. ונזכרתי בו היום כשהמתנתי למעלית כשהגעתי הביתה. איכשהו הדרך הביתה היתה היום סיוט: החום והלחות (שעדיין לא שמים לב לכך שהגיע ספטמבר והגיע הזמן שהם יעברו למקום אחר), האובך הבלתי נגמר (כבר שלושה ימים), הפקק בדרך לכביש 1 שנמשך בערך חצי נסיעה, ההיא שצעקה בספרדית בפלאפון למשך חצי נסיעה (ואז צעקה לחברה שלה בחצי השני), העובדה שפיספסנו את אוטובוס ההמשך שלי כך שהייתי צריכה להמתין לא מעט זמן לאוטובוס ההמשך - וכל זה כשאני מתה ללכת לשירותים. ואז כשהגעתי למעלית פתאום אמרתי לעצמי: בטח בעוד קצת פחות מחודש, כשחופשת סוכות תסתיים, אני אתגעגע לערב הזה של תחילת תקופת החופשות של החגים. כי בעצם כל החופש עדיין לפני, וכל המנוחה מהעבודה ומהשגרה המתישה (החברה שלנו סוגרת את המשרדים למשך חול המועד בסוכות).
יש משהו מאוד מתעתע בזכרון האנושי שרואה רת מה שהיה בעבר בגוונים הרבה יותר ורודים ממה שהם באמת היו בשטח. אני למשל זוכרת את התקופה שבה התגוררתי בארה"ב בצורה מאוד טובה, למרות שבדיעבד יצא לי להתקל למשל בכל מיני הודעות שכתבתי בפורומים שונים באותה תקופה על קולגות שעיצבנו אותי, או מריבות עם ההורים או עם חברות, או מעבר דירה שהיה מסויט למדי. אני אולי תיאורטית זוכרת שבדירה השכורה האחרונה שלי היה לי בעל דירה שניסה לסחוט ממני כמה שיותר כספים, והיה נכנס חופשי לבית ואז ממציא תירוצים על דברים שהוא צריך לתקן כדי פתאום לגלות (בהפתעה, ברור שבהפתעה) כל מיני דברים שמפריעים לו. אבל עדיין הזכרונות הכי חזקים שלי מהדירה הם השכנים שאיתם התחברתי (ואיך ישבנו בבית הקפה במרכז המסחרי), או את העובדה שהתגוררתי בעצם 10 דקות הליכה מהחוף.
ואני תוהה מה אני אזכור לטובה מהתקופה הנוכחית בחיים?