נשבעתי, אחרי עשרה ימים שהייתי מנותקת מהכל, לחיות כל יום כאילו הוא האחרון.
לקום בבוקר עם חיוך, להתלבש יפה גם אם זה ׳רק׳ לעבודה, למצוא מקום שאוכל לקרוא לו בית, לכתוב, לאכול בריא, לרוץ ולהיות בטוב.
זה עובד טוב עד התזכורת הבאה ש- אני לבד, שאין לי ילדים, שעדין אין לי בית, שיש עוד כל כך הרבה עבודות אחרות שיכולתי לעבוד בהן.
נשבעתי, שאזכיר לעצמי כל יום, שהכח בידיים שלי:
אם לא הגעתי לאן שאני רוצה זה רק בגללי. לא עבדתי קשה מספיק.
אם נדבקה בי איזו מחלה, זה כי לא אהבתי ולא שמרתי על עצמי מספיק.
אם היום היה דייט כושל, זה כי הוא לא האחד. כי מהאחד הרפיתי, או פיספתי או עוד לא פגשתי.
הנחישות הזאת, היא מתישה, במיוחד כשהיקום מוכיח אחרת. גם כשאת מוכנה, והשתדלת, והתלבשת, והתאפרת, והשקעת וחייכת... הצד השני לוא דווקא ג׳נטלמן.
אני לא יודעת כמה ארוכה היא הדרך לליבו של הבחור שיחזיק לי את היד באש או במים.
אני מבטיחה לקום עם חיוך ולהמשיך ללכת קדימה.
מה שכן, גם אם אני יודעת ומבינה הכל, קשה לצעוד לבד.
רק בריאות ואהבה,
לנצח שלכם,
אנה - שירה.