שלום חברי,
שוב אני מנסה לכתוב רשומה אולי בזכות חגיגיות היום הזה - אצליח.
בשנות ילדותי ונעורי לא היתה לנו עדיין טלויזיה, להורי לא היתה מכונית
ובשר אכלנו רק בחגים, אבל ידענו לשמוח ביום העצמאות. במרכזי הערים
היו במות וברחובות רקדו ריקודי "הורה". כשהיה מצעד צה"ל בתל אביב
הלכנו ברגל למצעד יחד עם המוני אנשים וכמותם הצטופפנו בשמש
היוקדת בשני צידי הכביש והמתנו בלב הולם לתחילת המצעד. וכשזה החל
היתה התרגשות גדולה, הנה החיילים וכלי נשקם והם הם המגינים שלנו.
כילדים ידענו מה זאת מלחמה (מלחמת קדש = מבצע סיני), ישבנו במקלט
הממוגן בשקי חול, וחלונותינו הואפלו בגליונות קרטון שחור. וכשראינו את
החיילים הצועדים בסך, המעמד היה גדול.
כשכבר הייתי אם צעירה לתינוק בן שנה שודר לראשונה מצעד צה"ל
בטלויזיה. לאולם בית הכנסת שבו התפללנו הובא מכשיר טלויזיה, וכל
המתפללים באו לצפות בצוותא במגיני העם צועדים בסך, ההרגשה היתה
מאד חגיגית.
במהלך השנים חגגנו את ליל יום העצמאות בארוחה חגיגית עם חברים קרובים
או עם קרובי משפחה, השולחן ערוך בחגיגיות עם מיטב הכלים והמפות. למחרת
תמיד צפינו בחידון התנ"ך, וליבנו רחב למראה הילדים שבאו מכל העולם והפגינו
ידע נפלא בספר הספרים.
גם השנה לא שינינו ממנהגנו, ואמש אכלנו סעודה חגיגית אצל בתי , והבוקר
ישבתי לראות טלויזיה. ראיתי את טקס הענקת אותות ההצטיינות לחיילים
בבית הנשיא. כל כך התרגשתי, בכיתי שלוליות. לראות 120 חיילות וחיילים,
צברים, עולים חדשים, יהודים, דרוזים, בדואים, מרוקאים, תימנים, אשכנזים,
רוסים, אתיופים, צרפתים, לוחמים, תומכי לחימה, מכל שדרות העם. לראות
את כל צבעי הכומתות האפשריים " ירוק זית, חום, אדם סגול, אפור, ומה לא.
התרגשתי עד דמעות לראות את הריקמה האנושית היפהפיה והצבעונית הזאת,
לחשוב שכל אחד מהם הגיע לבית הנשיא כי מפקדיהם המליצו עליהם. חיילים
שמילאו יותר מאשר את תפקידם ה"כתוב" ותרמו תרומה ניכרת לצה"ל.
תאמרו שאני קשישונת רגשנית, נכון. אבל בי התעוררה התחושה ש"עוד לא
אבדה תקוותנו". אם יש לנו נוער נפלא כזה, ילדים נהדרים שעוסקים בבניית
רובוטים שיקלו על חייהם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים ומוגבלויות, צעירים
שמתנדבים בכל שדרות העם : עם חולים, קשישים, ניצולי שואה, ילדים נכים
ועוד ועוד, תקצר היריעה ב"ה. יש לי תקווה ! החלום שטיפחו הורי למדינה
עצמאית קרם עור וגידים וכל ניסיון לקלקל את ההישגים הללו - לא יצלח !