כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה אבל לא מוצאת זמן.
בתאריך 21.3.19, בשעה 23:25, אמא שלי עזבה את גופה ואותנו. נדם ליבה. לא אפרט פה כרגע את כל השתלשלות הארועים, אבל זה קרה די מהר. ובכל זאת הספקתי להפרד ממנה ולהיות לידה בנשימותיה האחרונות. החלל שנפער בתוכי ובחיי גדול מאוד, המציאות מראה שהחיים נמשכים, אבל מן הסתם, הם לא יהיו אותו הדבר בלי אמא. השקט בבית שלהם, השאלות והשיתופים של פלא שלי בנושא ("אמא, נגיד שהצמיד הזה כל פעם שאני אענוד אותו יזכיר לי את סבתא". אני - למה? פלא - כי נגיד שיש בתוך היוניקורן הזה לב, וזה הלב שמחבר ביני לבין סבתא")... אז החיים נמשכים אבל ההעדר נוכח מאוד. גם עברנו ככה את החגים, את חול המועד פסח (השתדלתי כמה שניתן לצאת מהבית, לטייל, להמשיך בשגרה) ועוד צפויים לפנינו מן הסתם המון אירועים שאמא כבר לא תזכה לראות. אבל היא תמיד איתנו בלב, במחשבות, בזכרונות ובתמונות..
ובמעבר חד - עדכון לגבי ההריון -
שבוע אחרי בדיקת הדופק - לעובר כבר לא היה דופק. קבעתי עם הרופא שאחכה להפלה טבעית, חשבתי (לתומי) שזה כמו מחזור בסה"כ, והוא לא הציג תמונה אחרת.
ביום שלישי 26.3.19 (בשבוע השבעה של אמא) התעוררתי ב 23:30 עם כאבי בטן מטורפים. לא הבנתי מה זה הדבר הזה. היתי גם חייבת ללכת להתפנות, אבל לא יצא כלום (סליחה על ה TMI). ראיתי שיש דימום, הוא לא היה מאסיבי. חשבתי שזה כאבי מחזור אבל אפעם לא סבלתי מכאבי מחזור בכלל, בטח לא מכאבים כאלה.. דיברתי בווטסאפ עם חברות שלי ואחת מהן מיד הבינה שאני עוברת הפלה (לצערי על סמך הניסיון שלה). הכל קרה כשאני בבית של ההורים (מזל!) הילדים ישנים. הערתי את אבא שלי ואמרתי לו שאני כנראה עוברת הפלה. הוא שאל "למה לא סיפרת לנו שאת בהריון?" (תזכורת - רק ניהלתי איתם שיחה על הכוונה לילד שלישי) ואני מילמלתי משהו (לא רציתי להגיד לו שידעתי מראש שמשהו בהריון הזה לא תקין..) ואחר כך הוא הוסיף "אני רוצה משפחה גדולה, אני אעזור לך". חברה שלי הגיעה לעזור לי להתפנות לאיכילוב, ואמרתי שאני לא מסוגלת לזוז אז הזמנו אמבולנס. האמבולנס הגיע, בכאבי תופת התפנתי לאיכילוב. הכאבים נרגעו, ואחרי בדיקת אולטרסאונד הרופא אמר שהשק עדיין ברחם (באסה, חשבתי שעם כאבים כאלה הוא כבר יצא..) הוא אמר שמתוך 400 נשים שהוא טיפל בהן, רק אני ועוד אחת רצינו הפלה טבעית. הוא הציג בפני את האפשרויות (הפלה טבעית, ציטוטק או גרידה). אני, עדיין תמימה שכמוני, חשבתי שהפלה טבעית זה כמו מחזור, אולי עם עוד טיפה כאבים, וגם בגלל השבעה והסיטואציה שהיתי בה, החלטתי לחכות עד שישי עם הציטוטק.
ביום רביעי, 27.3.19, נסעתי להיבא את הילדים מהגן לבית של ההורים (לשבעה). בדרך לשם וחזרה היו לי כאבי בטן עמומים אבל לא ייחסתי להם חשיבות. כשהגעתי לבית של ההורים התחילו כאבי בטן מטורפים ממש. הלכתי להתפנות לשירותים וראיתי שאני מאוד מדממת. גם היתי צריכה להתפנות, חלק יצא וחלק, שוב - לא יצא. בנוסף גם הקאתי כמה פעמים. הבנתי שאני תכלס בתהליך של לידה (לפחות מסיפורי נשים שקראתי, הרי עברתי 2 קיסרים ומעולם לא חוויתי צירים). קראנו לשכנה של ההורים שתעזור לי, והיא האמת היתה ממש אחלה. היא היתה כמו דולה, עזרה לי בכל ציר וציר, עיסתה לי את הגב, וכו'. שוב הזמנו אמבולנס שלקח אותי למיון. וכל זה כשאני אחהצ בשבעה ואנשים באים לבקר אותי ואת המשפחה, וכמובן אפחד לא יודע שאני בהריון ובטח לא שאני כרגע עוברת הפלה.
התפנתי עם אמבולנס למיון, כל הדרך כאבי תופת של ממש, עד שבשלב מסוים האמבולנס נסע עם סירנה בדחיפות למיון. הגענו לשם, הדימום לא הפסיק, ותוך חצי שעה הוכנסתי לגרידה, לניקוי שאריות. בכניסה המרדימה שמעה שעברתי שני קיסרים בהרדמה ספינאלית והציעה שוב הרדמה כזאת, ואני ביקשתי הרדמה כללית, לא רוצה לשמוע לראות לדעת להיות נוכחת בהליך. אחרי חצי שעה בערך יצאתי משם. חברה באה להחליף את השכנה והיתה איתי עד 23 בערך. נשארתי להשגחה בלילה ושוחררתי הביתה בבוקר. נחתי קצת ומהצהריים המשכתי בשגרת השבעה והילדים. אפחד לא הגיע בבית החולים לדבר איתי מה הלאה, לא התייחסות פסיכולוגית, כלום כלום ושום דבר.
אגב - בכל הלילה הזה הילדים הוחזרו לדירה שלנו עם חברות שישננו אצלי בבית וממש ממש עזרו לי עם הילדים. לא יודעת מה היינו עושים בלעדיהן! פשוט התברכתי!
זהו, זה העדכון לצערי. אתמול נפגשתי עם הפסיכולוגית שהיתי אצלה לפי איזה 10 שנים. ביקשתי לעבד את נושא האובדנים האלה בטיפול ממוקד קצר מועד. ביום שישי הקרוב יש אזכרה וגילוי מצבה לאמא. בצהריים צפויה להיות לי החזרת עובר. החיים ממשיכים, כמאמר הקלישאה. הם לא יהיו אותו הדבר בלי אמא היקרה והסבתא הנהדרת והנפלאה, אבל הם ממשיכים, ואני והילדים ואבא (פלא קוראת לו עכשיו "סבאסבתא") נמשיך איתם ביחד בכל הכח.
