בפברואר 2004, גרתי בארה"ב ועברתי דירה.
אולי שווה לתת פה קצת רקע: בארה"ב יש לא מעט דירות להשכרה שהן לא בבעלות פרטית, אלא בבעלת של חברת הנהלה. זה כנראה קיים בקנה מידה קטן פה בארץ, אבל בארה"ב זו הדרך הכי נפוצה לשכירה של דירות. בערים הגדולות והצפופות (ובמיוחד במרכזי ערים), לרוב יהיה מדובר על רבי קומות רחבים במיוחד. בערים יותר מרווחות או בפרוורים אלו יכולים להיות שטחים גדולים ומטופחים עם בניינים של שתיים שלוש קומות עם 5 - 6 דירות לכל היותר.
הדירה הראשונה ששכרתי בארה"ב היתה בבעלות שכזו, ועלתה לא מעט כי חברת ההנהלה שלה היתה ידועה ברמת התחזוקה והשירות שלה. רק שהשטח הספציפי שגרתי בו נמכר לחברת ניהול אחרת בערך חודש וחצי אחרי שעברתי דירה, ועם הזמן רמת התחזוקה וגם הדיירים התדרדרה פלאים (מבחינת גינון, הניקיון של הבריכות שהיו בשטח, ושל מכונות הכביסה והמייבשים באיזורים המשותפים). גם הרמה של האוכלוסיה ירדה פלאים עם הזמן: בשלב מסוים גר לידי מישהו שבשלב מסוים נעלם מהשטח, ואז שמתי לב לזה שעל הדלת שלו היה תלוי פתק שהתברר ככזה שמאיים לפנות אותו מהדירה אם הוא לא ישלם שכ"ד בקרוב (רק כנראה שהוא העדיף להעלם מהשטח לפני שזה קרה). בשלב מסוים שמעתי מקולגה שהתגורר באותו איזור על יריות שהוא וזוגתו שמעו בלילה שהיו קשורות כנראה לסוחרי סמים - אבל מה ששבר את גב הגמל היו שתי סיבות יחסית די טריוויאליות.
הראשונה היתה שכר דירה. בארה"ב מותר לבעלי דירות להעלות את שכר הדירה באחוזים בודדים כל שנה - וההנהלה העלתה את שלי באופן קבוע בסכום המקסימלי. רק שאחרי שלוש שנים גיליתי שחברה שלי שרצתה לשכור דירה שם קיבלה הצעה לשכירת דירה בדיוק כמו שלי, רק ב 200$ פחות ממני, מה ששיקף את הערך החדש של הדירות, ואני התעצבנתי.
ואז היה את עניין הנסיעות. לא היה לי אז רישיון נהיגה, ואני מודה שלמרות שלקחתי כמה שיעורים שם בארה"ב ואפילו ניגשתי לטסט (שלא עברתי) - בסופו של דבר וויתרתי כי חששתי להתחיל לנסוע לבד ללא הדרכה של מישהו אחר. בארץ (ואני מניחה שגם לנהגים חדשים בארה"ב) לרוב ההורים או קרובי משפחה אחרים יכולים לנסוע עם הנהג החדש בהתחלה עד שהוא או היא תופסים בטחון, אבל לי לא היה מישהו שהיה מלווה אותי בנסיעות הראשונות האלו, מה שהיה מפחיד בעיקר כי הנסיעה שלי הלוך וחזור מהעבודה כל יום כללה נסיעה בכביש מהיר די מפחיד. את רצינות המצב הבנתי כשהיתה תקופה שבה קולגה חסרת בטחון בנהיגה שלה נתנה לי טרמפ במשך כמה שבועות. ראיתי את החשש שלה מהתנועה המהירה, את העובדה שהיא נסעה די לאט ובעצם סיכנה את עצמה כך יותר, ואת החישובים שהיא עשתה לאיזה נתיב לעבור כבר בתחילת הנסיעה כדי להמנע עד כמה שניתן ממעבר מסלולים - ופחדתי לנסוע כך בעצמי.
ובהתחלה זה לא הפריע לי, כי היו לי כמה שכנים מהעבודה שנתנו לי טרמפים הלוך וחזור, ומקסימום בימים הבודדים שבהם זמני הנסיעה שלי היו חריגים נסעתי במונית. אבל איכשהו עם הזמן נוצר מצב שבו נסעתי יותר ויותר במוניות, מה שהפך את הנושא ליקר, והחלטתי להשתמש בתחבורה ציבורית. רק שהמקום שבו גרתי דרש נסיעה בשני אוטובוסים, שהיה ביניהם כמובן זמן המתנה לא קצר - ובנסיעה בקו לכיוון / מכיוון העבודה היתה ארוכה יחסית, כך שביליתי לא מעט זמן בדרכים.
אז עברתי לדירה השניה שלי, בהמלצה של כמה קולגות אחרים שגרו שם, שהיתה קרובה משמעותית לעבודה.
בהתחלה, לא הרגשתי שינוי ממשי באורח החיים שלי. המעבר עצמו היה מאוד לחוץ: בפעם הראשונה בחיים הייתי צריכה לארוז דירה שלמה לבד, ולא ממש עמדתי בלוחות זמנים כך שביומיים או שלושה שלפני המעבר האריזות והניקיון באו על חשבון שעות השינה שלי - וגם אז הספקתי בקושי לארוז הכל, אבל לא ממש הספקתי לנקות את הדירה כמו שצריך, כך שהיה לי לא נעים מהמעבירים. אז כמובן הייתי צריכה לדאוג לניקיון הדירה לפני שאני מפנה אותה, וכשראיתי שאני לא משתלטת על המשימה הזמנתי שירות ניקיון, שעשה עבודה לא מספקת (בשלב מסוים התקשרו אלי להודיע לי שהם מסרבים לנקות את השטיח כי הוא נראה להם "מלוכלך מידי" ויכול להרוס להם את שואב האבק, וזה קרה רק אחרי שהם היו בדירה וקיבלו את התשלום על הניקיון מראש. אחרי שסיימתי להחזיר את הדירה הקודמת (ולמזלי שילמתי רק על החלפת שטיח שבאמת היה מוכתם), היתה לי דירה שלמה לארגן והמון ארגזים לפרוק, כך שהייתי מאוד עסוקה בשעות שמחוץ לשעות העבודה למשך כמה שבועות אחרי המעבר.
אבל אז פתאום התפנה לי המון זמן.
וכאן יש צורך בעוד סיפור רקע. כשרק עברתי לארה"ב, היו לי המון חבר'ה מהעבודה להסתובב איתם בשעות מחוץ לשעות העבודה. אני הייתי חלק ממעבר די גדול של אנשים שעבר מישראל לארה"ב כדי לתמוך בלקוח מסוים במשרד מסוים. אבל אני בתור רווקה בלי ילדים עברתי בפברואר, בשלב שבו רוב האנשים הקבועים לא יכלו עדיין לעבור כי הם היו הורים, והילדים שלהם היו צריכים לסיים את שנת הלימודים לפני המעבר. רבים מהם הגיעו לביקורים קצרים כדי להתחיל להתארגן ולבדוק דברים מראש, כמו למשל בתי ספר מומלצים ודירות שאפשר לשכור באיזור שבו הם יוכלו להרשם לבתי הספר המומלצים. אבל הם הגיעו לבד וחיפשו מה לעשות בשעות הפנאי ועם מי לבלות איתו, וכך גם מי שהחליף אותם בתפקיד כשהם חזרו הביתה כדי להיות עם המשפחה ולעבוד בתפקיד הקבוע שלהם. המחליפים היו בעיקר אנשים בסטטוס שלי: צעירים בני עשרים ומשהו, רווקים ברובם, וגם הם מחפשים מה לעשות בשעות הפנאי ואנשים בסטטוס דומה לבלות איתם. כך יצא לי לטייל כך המון בסופ"שים ולצאת ללא מעט שופינג אחרי העבודה בערבים, שלא לדבר על לצאת לסרטים או ארוחות ערב למיניהן. עם חלק מהמבקרים שהגיעו בתדירות גבוהה או לתקופה ארוכה יצרתי אפילו יחסי חברות מסוימים.
עד שהנסיעות האלו הפסיקו תוך 4 - 6 חודשים כשכל האנשים הקבועים הגיעו באופן קבוע, עם המשפחות שלהם. ואז חברויות לטווח ארוך יותר נוצרו על פי הצורך - לאלו עם ילדים באותו גיל, למשל, או לאלו עם רקע דומה (למשל עולים מבריה"מ לשעבר). ואיכשהו בתור ישראלית, רווקה, ללא ילדים, ויחסית צעירה - לא היה לי ממש הרבה במשותף עם שאר הקולגות שלי בשלב זה.
כך שהייתי פתאום צריכה למצוא חיי חברה מחוץ לעבודה, כשהעבודה היא בעצם המסגרת העיקרית שבה יכולתי לפגוש אנשים. אבל בכל זאת יצא לי להתחיל לפגוש ישראלים אחרים מחוץ לעבודה. אחת היתה מישהי שהיתה קרובת משפחה של מישהי שאמא שלי הכירה דרך העבודה ובדיוק עברה לגור באיזור שלי. ובדיעבד התברר שבאיזור שבו שכרתי דירה התגוררו כמה ישראלים, ובמקרה פגשתי אותם כששמעתי אותם מדברים עברית ליד תיבות הדואר (שהיו ממוקמות באיזור מרכזי ולא ליד הדירות עצמן) או בחדר הכביסה המשותף של הדירות (בארה"ב מקובל שיש מכבסה אוטומאטית בכל שכונת מגורים כזו שיש בה מכונות כביסה ומייבשים שמופעלים תמורת תשלום סמלי מאוד במטבעות). בחלק מהמקרים אחרי מפגש או שניים לא יצא כלום, אבל במקרים אחרים נוצר קשר חברי לאורך זמן.
אבל בחודשים שלפני שעברתי דירה, איכשהו הקשרים האלו התנתקו - חלק התפוגגו באופן טבעי בגלל חוסר עניין הדדי או חזרה לארץ של החברה, וחלק בגלל מריבה מטופשת שכנראה היתה הקש ששבר את גב הגמל אחרי בעיות אחרות שהצטברו לאורך זמן (כי היה קשה לנתק קשרים כשכל כך קשה למצוא אנשים מהארץ להתחבר איתם בחו"ל). אמנם היה לי עדיין קשר עם חברים מהארץ, אבל מן הסתם זה היה קשר טלפוני בלבד (גם אם מבחינה אישית ורגשית הקשרים האלו היו קרובים יותר מאשר הקשרים עם האנשים שהכרתי בארה"ב) - ולא היה לי בעצם קשר של מישהו לצאת איתו מידי פעם לסרט, שופינג, טיולים קצרים, או בילוי אחר, או סתם להסתובב בשוק איכרים כזה או אחר בסופ"ש. כשגרתי בדירה שבה הנסיעות הלוך חזור מעבודה (במיוחד עם ימי העבודה הארוכים מלכתחילה של ההיי טק) היו ארוכות זה היה פחות מורגש, כי בעצם במהלך השבוע לא ממש היה לי זמן למפגשים ברגע שהתחלתי להשתמש בתחבורה ציבורית, ובמהלך הסופ"ש הייתי יותר עייפה והיו לי בו יותר סידורים שנאלצתי להספיק. אבל ברגע שעברתי דירה והזמן שלי התפנה, פתאום החוסר הזה הורגש הרבה יותר.
אחרי כמה שבועות כאלו, התחלתי למלא את הזמן בקורסים. מצאתי למשל בית ספר קטן ונחמד לצילום, ונרשמתי דרכו לכמה קורסים בתקווה להכיר כך אנשים וליצור קשרים חברתיים חדשים (באיזור הדירה החדשה שלי לא ממש יצא לי לשמוע עברית מלבד אותם קולגות שכבר הכרתי מהעבודה). מעבר לתעסוקה של הקורסים עצמם (שמילאו לי ערב או שניים בשבוע), משימות הבית השונות שקיבלנו סיפקו לי לא מעט תעסוקה (למשל לצאת כדי לצלם את "שיעורי הבית" שקיבלנו כל שבוע, מפגשי צילום שאירעו בסופי השבוע כתרגול לכל אחד מהקורסים, או ארגון מצגת הסיום של הקורס). בדיעבד ברור לי שהסיכוי למצוא כך חברים הוא נמוך, בין השאר כי בכל זאת מדובר היה לרוב על אמריקנים עם מנטליות שונה מהמנטליות הישראלית שלי, וםג מספר המפגשים לכל קורס היה נמוך, ורובם היו הרצאות של המורה ופחות דרשו אינראקציה עם התלמידים האחרים. אבל המסגרת לפחות סיפקה לי פעילות מחוץ לבית פעם או פעמיים בשבוע, ובערך חודשיים וחצי או שלושה אחרי שהתחלתי לקחת את הקורסים, התחיל כבר התהליך שבעקבותיו חזרתי לארץ חודשים ספורים אחרי כן והיכולת לפגוש חברים חדשים הפכה להיות לא רלוונטית.
אני מניחה שתחליף אחר היה משהו שהתחיל להיות מאוד פופולרי באותם ימים, והם פורומים אינטרנטיים. מדובר היה על התקופה שלפני פייסבוק או רשתות חברתיות אחרות, ופורומים היו מקור תנועה אינטרנטית לא רעה עבור כל אתר שהחליט להכניס אותם (כשהמשמעות של תנועה כזו לאתר היא היכולת למכור מודעות ופרסומות שונות). אמנם רבים מהם התחילו סביב נושא מסוים שהיה אמור להיות משותף לכל המשתתפים (תחביב, תחום מקצועי, וכו') אבל עם הזמן התגבשה ברובם חבורה קבועה ומגובשת של משתתפים, למרות שהיתה איזושהי תנועה מסויימת של מצטרפים חדשים מצד אחד ועוזבים מצד שני.
כמובן שהפורומים האלו, שאלו שהצטרפתי אליהם היו ישראלים, גם הם לא היו תחליף מלא לחברים - אלא רק להיבט מאוד מסוים של החברות, והוא שיחה. וגם זו שיחה שלא היתה רציפה אלא כזו שלעיתים היה לוקח כמה שעות לקבל תגובה ממישהו (במיוחד בגלל הבדלי הזמנים בין ארה"ב לישראל), ואי אפשר היה לסנן מי יקרא ומי יגיב (או לא יגיב) על מה שכתבת. אבל עדיין הם מילאו איזשהו צורך חברתי, שאני מניחה שכיום גם קיים ברשתות החברתיות השונות באינטראקציה ובשיחה בין אנשים.
שני הגורמים האלו סיפקו לי איזושהי מסגרת חברתית מאוד נוחה, גם אם היא שימשה אותי לזמן יחסית מוגבל, ולא היתה יכולה להיות תחליף מלא ואמיתי לחיי חברה לאורך זמן. בדיעבד אני חושבת שאחת הסיבות שבגללן לא נשארתי בארה"ב נבעה מחוסר המסגרת החברתית הזו - אמנם הייתי קשורה בחוזה ובויזת עבודה לחברה מסויימת, שהיא זו שגם קנתה לי כרטיס טיסה חזרה לארץ וגם העבירה את החפצים שלי, אבל רבים מהקולגות שלי ששאפו להשאר בארה"ב הצליחו להתגבר על המכשול הזה (אבל להם היתה מסגרת חברתית של משפחה ושל חברים שנבעו מכך). אבל בסופו של דבר אני זוכרת את התקופה הזו בתור תקופה מאוד נעימה ונחמדה שנהניתי ממנה, גם עם על פניה היא נשמעה פחות מאידאלית.