ב-10 השנים שאני כותב את הבלוג הזה מעולם לא הסתרתי את שמי. לא הסתרתי את פני (לאחרונה הן אפילו מתנוססות בראש הבלוג). גם לא ממש הסתרתי את הדעות הפוליטיות שלי, את האמונות הדתיות שלי ואת הגישה שלי לחיים. פעם בפעם טיפה ייפיתי את המציאות. אבל זה בעיקר בגלל שכך אני מסתכל על החיים – אני תמיד מחפש את הדרמה הגדולה בכל דבר. אני לא יודע אם זה דבר חכם במיוחד, אבל אני לא ממש מתבייש לכתוב את עצמי לדעת על הבמה הפומבית הזאת.
דבר אחד שאני פחות גאה בו, אודה ואתוודה. הוא שאני לא קורא כמעט בלוגים של אחרים. אני כותב וכותב וכותב. אנשים באים וקוראים ומגיבים. חלקם נעלמים מיד, אחרים נשארים קצת לפני שהם נעלמים. מעטים לא עזבו עד היום מעולם. אני מודה על כל קורא שמקדיש לי את הזמן ומקשיב למה שיש לי לומר. אני מעריך כל אחת שמגיבה ופותחת את עיני לזווית אחרת לדברים, או סתם מחזקת ומחמיאה. אני אפילו שמח לשמוע (ולהתמודד) עם ביקורות מדי פעם. אבל לעיתים רחוקות אני מחזיר את הטובה.
זה לא שאני לא אוהב לקרוא. המדפים עמוסי הספרים שלי יעידו אחרת. הספר שליד הכרית שלי, זה שעל שולחן הכתיבה, וזה שבפינה בהיכון לביקור בשירותים גם כן. אני גם גיליתי שיש פה בבלוגיה שלנו כותבים מוכשרים להפליא. כאלו שאני נהנה כל כך בכל פעם שאני מבקר בבלוג שלהם שאני שואל את עצמי למה אני לא עושה את זה יותר. אפילו עשיתי מנוי על כמה מהם. אבל איכשהו אני לא מצליח להביא את עצמי לקרוא בבלוגים באופן קבוע. וגם כשאני קורא בסופו של דבר פוסט פה ושם כבר עברו חודשים מאז שהם פורסמו וזה נראה לי מצחיק להגיב עכשיו.
ובכל זאת, מעט הפוסטים שקראתי הזכירו לי שמאחורי המילים מסתתר עולם ומלואו. מעבר למסך המחשב יושבים אנשים אמתיים עם חיים אמתיים ומספרים, כמיטב יכולתם, את הסיפור שלהם - יהיה אשר יהיה. אני לא יודע אם זה כך גם בשבילכם, אבל כשאני קורא את הפוסטים האלו, אני מרגיש שאני קורא את אותם האנשים. זה כאילו שהם יושבים מולי ומספרים לי ורק לי את הסיפור שלהם. אני רק צריך לשבת ולהקשיב.
אז לאורך השנים הקשבתי להורים טריים שהתלהבו מלידת בתם הראשונה. הקשבתי לקורבן אונס ששיתפה אותי בפרטים המזוויעים של מה שקרה לה. הקשבתי לנשים שיצאו למסעות בארצות רחוקות בעקבות חלומות אחרים ומצאו הרבה יותר משציפו לו. הקשבתי לילדות בתיכון שסיפרו על החוויות שלהן מהכיתה (לפחות בתקופה המוקדמת יותר של הבלוגיה) וגם על איך הן התבגרו מאז. הקשבתי לסטודנטים משועממים שכילו את זמנם במחשבות בטלות, לאנשים שניהלו רומנים עם אנשים נשואים, לאנשים שקראו למהפכה פוליטית ולכאלו שסתם סיפרו לי סיפורים משעשעים עם (או בלי) מוסר השכל.
הסיפורים מאוד שונים. התחושה שהם משאירים בי שונה. סגנון הכתיבה שונה. גם הכישרון של הכותבים (וסליחה על היומרנות) משתנה במידה ניכרת. אבל דבר אחד תמיד נשאר. התחושה האינטימית הזאת שמישהו יושב ומספר לי את סיפורו. זה אירוני שאני מרגיש אינטימיות דווקא באמצעי קשר כל כך מרוחק, אתם לא חושבים? כשאני קורא מישהו אני לא באמת יושב מולו. אני לא יכול לגעת בו או להריח אותו. אני לא שומע את קולו. לרוב אני אפילו לא יודע איך קוראים לו. אבל בראשי האנשים שאני קורא הופכים להיות מוכרים כמו אנשים שאני פוגש פנים מול פנים ואפילו יותר. לכתיבה שלהם יש מנגינה כמו שיש מנגינה לקולם של אנשים. הכינוי שלהם הופך להיות פנים ושם. ברגע הכתיבה הם נוכחים מבחינתי באותה המידה שאני נוכח.
אבל מעולם לא הבחנתי בזה. לפחות לא עד שקיבלתי את המסר לפני כמה ימים. מסר שבישר לי שמלכה אופיר נפטרה.
אני לא הכרתי את מלכה אופיר. אני הכרתי את הפרסונה הבלוגרית שלה – המיזנטרופית. וגם אותה הכרתי הרבה פחות, כנראה, ממה שהיה ראוי. בעיקר הכרתי אותה כמגיבה בבלוג שלי. אבל כמה אפשר לדעת על אדם ממה שהוא אומר על מה שאתה אמרת? הכרתי אותה גם קצת מהפוסטים שלה שקראתי. אבל למרות שהיא הייתה שנונה ומוכשרת, לא קראתי גם יותר מדי מהם. כבר אמרתי שלא יוצא לי לקרוא רשומות של אחרים.
מהרשומות שכן קראתי בעבר, ידעתי שהיא אישה מבוגרת יחסית ושהיה לה סרטן. אז אני מניח שההודעה לא הייתה צריכה יותר מדי להפתיע אותי. ובכל זאת, היא פגעה בי כמו כדור הריסה כבד. איכשהו, ולמרות שהכרתי אותה כל כך מעט, הייתי בטוח ש-"המיזנטרופית" לא תיתן לסרטן קטן לנצח אותה. הייתי בטוח שעוד נשמע ממנה הרבה.
ואולי אני פשוט הייתי בהלם. הייתי מופתע כי איבדנו אחת "משלנו." מהכותבים פה בבלוגיה. האתר שאנחנו כותבים בו ראה המון אורחים לאורך השנים. כמו גם רבים מכם, אני מניח. אבל ימי הזוהר שבהם הייתה פה קהילה שוקקת חיים שבה כולם רצו לכתוב ולהישמע חלפו כבר מזמן. האתר הולך וגוסס ונותרנו מעטים. כמו כמה דיירים בודדים שמסרבים לעזוב בניין שמיועד להריסה או כמה שיכורים אחרונים שמסרבים לעזוב את הבר לפנות בוקר בזמן לכיבוי אורות. המעטים שעוד לא המירו את העומק של הכתיבה הרוויה והצילום החופשי בעולם המהיר והסואן של הרשתות החברתיות מחזיקים פה קהילה קטנה והדוקה שבה כמעט כולם מכירים את כמעט כולם. והנה אחת מאתנו איננה.
כשנכנסתי לקרוא את הפוסט האחרון שהמיזנטרופית כתבה (שמאז הפך להיות אחד לפני האחרון), פתאום שמתי לב שאני שומע את קולה. זה היה הרגע שבו הבנתי את המשמעות של כתיבת בלוג. את היתרון של הבמה הזאת על פני האחרות. מהמילה הראשונה ועד האחרונה, מיזי ישבה איתי וסיפרה לי את הסיפור שלה. מלכה אמנם איננה, אבל המיזנטרופית הייתה לחלוטין איתי. אז קראתי וצחקתי, והתרשמתי מהכתיבה. חייכתי ונאנחתי והפוסט נגמר. רק אז נזכרתי שוב שמי שכתבה אותו כבר איננה בין החיים וגיליתי שיש לי גוש קטן בגרון.
אני מתפתל פה בין מילים ודימויים מסובכים כי קצת קשה לי להגיע לנקודה. אני מניח שמה שאני מנסה לומר הוא דבר שחוק ודביק. אז אני מתנצל מראש על היעדר הציניות בפסקה הבאה: אנחנו הכותבים לא באמת מתים אף פעם. לפחות לא כל עוד המילים שלנו נותרות במקומן (במרחבי האינטרנט או על הדף). משהו מאתנו קם לחיים בכל פעם שמישהו קורא את המילים שלנו. אותו המשהו מתיישב מול הקורא ואם יש לו רק קצת סבלנות להקשיב, הוא יספר לו אותנו (ואפילו אם לא סיפרנו על עצמנו – את עצמנו אנחנו מספרים).
בפוסט האחרון שלה, המיזנטרופית התלבטה לגבי הכיתוב המתאים למצבה. לא אומר שהבלוג שלה הוא המצבה שלה – זה הרבה יותר מדי מורבידי לטעמי. אבל הוא במידה רבה גלעד, שבריר של ניצוץ שנותר אחרי שהאור שלה כבה. שער למי שהיא הייתה שלא נסגר כשנעצמו עיניה. וגם אנחנו - ביום שבו נלך לעולמנו, אם נשאיר מילים אחרינו, הן יהיו כך עבורנו.
זה גורם לי לתהות האם אני מרוצה ממה שכתבתי עד היום. האם אני מרוצה מהמילים שאשאיר אחרי? אני לא יודע אם תפוז ישרוד הרבה אחרי לכתי (כבר אמרתי שהבלוגיה גוססת?) . אולי הוא עוד יפתיע – אולי הבלוגים יעשו קאמבק מטורף והקהילה הזאת תשוב להיות תוססת. ואולי זה נכון שמה שנכתב באינטרנט לא באמת נעלם לעולם. אבל אם המילים הללו יישארו אחרי. האם זה הסיפור שהייתי רוצה לספר? סיפורו של העשור הרביעי לחיי?
אולי..