תוגת החג.
יש שמחת חג, כמובן, אבל אולי רק כשאתה ילד, ואולי אני טועה? אולי יש גם מבוגרים ששמחים בחג עם כל המשפחה המורחבת? יש?
בכל אופן כשהיינו רכים בשנים די אהבנו את החגים,המתנות וההתרגשות, עד מלחמת יום כיפור זה החזיק, מאז, כל שנה חדשה, כל ספטמבר אוקטובר הלכו בקקאקט. ופסח? כן, גם פסח לא משהו. יש כסא לאליהו הנביא אבל גם כסא לכל נוכח בהעדרו. איףףף, ימי חול אפשר לשלוק ביתר קלות. הבעיה שעם החגים מגיעות החופשות. ועל חופשות אני מתה. ממש.
יש לי נסיונות, חלקם יפים חלקם כושלים להמלט מ"החגיגות המשפחתיות" של החגים, ואם לא מצליח לי זה די אסון-יגון. כי עצב וכאב שלי נוגעים בעצב וכאב נוספים של האחרים, וככה נהיה הכל טורבו. אני מנסה לברוח מהחיים, מהמתים, מהחג, ומהקושי הנלווה- בכל מיני גודיס: נסיעות לחו"ל, שתילת צמחים ופרחים, מבצעי סדר ותיוק, ו/או למצוא לי עיסוק כלשהו "מיוחד" שיעניין ויסחוף וישלוק ממני את מרבית תשומת הלב.
החג הזה, בתי ואני מה שנקרא: " המשפחה המצומצמת", ברחנו בחדווה לחגוג עם עצמינו באופן קאמרי לחלוטין ביפו, במסעדה מזרחית. לא, לא שקרנו. לאלו אמרנו שאנחנו נהיה שם, ולאלו אמרנו שנהיה שם-שם, אבל בסוף הודינו בפני כולם, שנהיה ביחד אי שם ביפו.
קיבלו את מבוקשינו בהבנה מסוימת, גם אם לא בשמחה, ניסו קצת להשפיע, אבל הוספנו במיידי את משפט המפתח שהכינונו מראש: "יהיו הרי כל כך הרבה פקקים..." והופה, הסתדר לנו לגמרי. להיות בלי, להרגיש עם, אין כמו לחגוג חג יהודי ביפו במסעדה מזרחית. רגע, שלא תחשבו: אני מתה על לוקשעלך וקרעפלך וצימעס וגפילטע...(מה המזרחים אוכלים בחג? וואי, איזה קיפוח, כל הטעים טעים הזה הם מפסידים) אבל הרצון לברוח מתוגת החג ולמרוד בהשלכות של כל זה - מסדרים את הראש והבטן לכיוון אחר לגמרי.
איכשהו, תמיד חגים יהודיים מלאיי עצבת. מלחמות. אסונות. צומות. ולפעמים אפילו כדי שממש נבין איך זה בנוי לעומקו, יש "הכנה לחג", עם סיפתח מיוחד של "יום זכרון". ואם אין, זה כבר נהיה מעצמו. תסמכו עלינו, העם היהודי הכי נהנה כשהוא סובל... אז חג שמח חברים...ושנה טובה! שכל אחד ואחת ישמחו ויחגגו איך שבא להם/ן. הכי הטוב.... ואהה....פרחים וחיוך מוסיפים המון.
כן, למרות שתמיד אמרו לנו,לבנות שביננו: "אל תחייכו...זה עושה קמטים..." היום כשאני רואה את כל הנשים עמלות, מנקות לפני, מבשלות, מארחות, מנקות אחרי, אני שמה לב שדואגים טוב טוב שלנשים לא יהיו קמטים. אצל אמא שלי זה היה נראה לי טבעי. בנוסף, יש גם כמה משפטים אלמותיים שלדעתי רק "ביהודית" הם נאמרים, במיוחד בחגיגות ובחגים,ומתפקידם לחרבש כל סיכוי לחגיגה בנחת.להלן המיטב:
יו,מה זה? גנטיקה? העברה בינדורית? אי אפשר סתם חג בלי סיבה ורק - מסיבה? בלי חודרנות ומחויבויות ורק שטויות? ודאחקות? ובלי ניקיונות מוטרפים וריצות אחרי אבק ופירורים? חתכת עם יש לנו, עם סגולה עם טראומות מושרשות בתוך הד.נ.א.
וסבתא שלי היתה אומרת: "העם היהודי חכם גדול!" ואמא שלי עדיין אומרת: "אז מה יוצא לו מכל השכל הזה?"