מונולוג של לב שבור:
"היא חושבת שאני לא יודע, אבל אני יודע הכל.
למרות שאני נשאר רוב שעות היום סגור בבית, כשהיא נכנסת דרך הדלת הזו, אני יודע בקלות היכן היא הייתה, מה אכלה ואפילו עם מי הייתה.
ברגע שהיא מתחילה להעביר את אצבעותיה בפני, אני מתחיל להבין, ואז אני מתחיל להתחרפן.
אני לא יכול לסבול את ריח אצבעותיה שנגעו באחרים. בהתחלה חשבתי שנדמה לי, אז חמקתי החוצה ועקבתי אחריה בשקט בשקט. היא לא הרגישה כלום. ואז ראיתי במו עיני איך היא פוגשת באחרים, מדברת אליהם ומלטפת אותם כמו שהיא מלטפת אותי, ללא בושה. ככה, לאור היום. כאילו אין אף אחד בבית שמחכה לה.
באיזו זכות היא בוגדת בי כך?
עם כל האהבה שאני מעניק לה, איך כל יצור עולב כזה יכול לעורר בה חיוך?
אחרי זה היא באה ונצמדת אלי ועם הידיים שלה מלאות בחיידקים זרים האלה היא נוגעת בי, דבר המאלץ אותי להתנקות שעות, או עד שאני שוכח את ריח הבגידה הזה שנמצא באוויר הבית שלנו.
היא חושבת שהיא לא פוגעת בי, אבל היא כן. אולי, לו יכולתי להביע את רגשותי בדרך אחרת.. היא הייתה מבינה.
למרות שלפעמים, כשהיא מביטה לתוך עיני, נדמה לי שהיא קוראת את מחשבותי, רואה את התמונות בבירור, ויודעת בדיוק מה אני מרגיש, אבל היא לוקחת את זה בקלות ואומרת לי: "מי אוהבת אותך יותר ממני? רק אני, נכון?!"
ככה, היא שואלת ועונה לעצמה. עוד מעיזה לברבר לי וללחוש לי באוזן שאני הכי הכי חמוד בעולם. חמוד עאלק!
כשנכנסתי לחייה, היו עוד שניים, השלמתי עם זה כי הם היו לפני, ולמרות שהיא בקשר צפוף ואדוק איתם, התרגלתי לזה.
אבל יום אחד, היא הביאה לבית מישהו חדש. אמרה שהיא רק עוזרת לו כי הוא במצב ממש לא טוב, שהיא לא הולכת לפתח כלפיו רגשות. היא רק מרחמת עליו. זה רק ענין זמני עד שיתאושש ויוכל לעמוד שוב על הרגליים. איזו חוצפה! כבר שנה שהוא פה, וכבר שמעתי אין ספור פעמים מספרת לאנשים שבאים לבית שלנו, כמה שנלחמה לא לפתח רגשות כלפיו, אבל יום אחר יום זה הפך לחזק יותר ויותר עד שלא יכלה לוותר עליו.. כן, ככה האשה הבוגדנית הזו מספרת מול האוזניים שלי, כאילו אני אוויר, כאילו אני לא קיים, וכל זה היא מספרת עם דמעות בעיניים, דמעות של אהבה כלפי מישהו אחר!
עד מתי אני אסבול? באחד הימים אני אצא מהבית הזה ולא אחזור יותר, נמאס לי!
על החתום
סשה, החתול של נועה.
