את מ` הכרתי לפני ארבע שנים, כשבאתי לראות את הדירה. היא כבר קיבלה את שלה מהקבלן, אבל גרה למעשה באתר בניה. נפגשנו במגרש החניה. לאחר שהציגה את עצמה, היא הזמינה אותי לשתות אצלה קפה. למחרת באתי אליה. הדירה היתה מאובזרת מא` עד ת`. הכל היה חדש, ומונח במקומו הראוי.
"הילדים שלי לחצו עלי שאעזוב את ירושלים", אמרה במבטא פרסי, "כי נשארתי לבד אחרי מות בעלי. אני לא רציתי לעבור, אז הם לקחו על עצמם הכל, הם אפילו חיפשו לי דירה. קשה לי להתר
"בסדר", עניתי, בלי להתעמק הרבה, "למה לא".
וכך התחיל ה"רומן" בינינו, אשר מתוכן היה לנו מנוי שנתיים. הסידור היה כזה : אני הנהגת והתומכת בה בהליכה, והיא מביאה סוכריות בתיק, להפסקה.
עד שחליתי.
את ח` הכרתי דרך מ`. רצה הגורל, וח` קנתה דירה סמוכה לזו של מ`. גם היא אלמנה, עיראקית, וגם לה יש ילדים נפלאים. שתיהן בנות אותו גיל, (70+), אותה קומה, אותו מבנה גוף, והן משלימות אחת את משפט חברתה. לא תראו אותן בנפרד. אם זה לסופר, לתיאטרון או לטיול, הן תמיד יחד. על כן כיניתי אותן "התאומות".
מ` מבקשת לבוא לבקר.
"בסדר", אני מהנהנת לרוג`י.
הן מגיעות שתיהן, עם קופסה של אורז פרסי. הן תמיד מביאות משהו.
"היי שושק`ה, מה שלומך?", הן שואלות, ומנשקות אותי. "את יפה", אומרת מ`. "היא תמיד היתה אשה יפה", אומרת ח`.
"איי איי איזה גורל אכזר, אומרות שתיהן. ודווקא לה! איי איי"
"ומה המכשיר הזה?", שואלת מ`, "זה לא היה קודם".
"זה מכשיר הזנה", עונה רוג`י.
הן מסתודדות. "השרירים מתנוונים", לוחשת ח`, "אז היא לא מסו
"איי איי איי" אומרות שתיהן. "אין מה לעשות זה הגורל. תהיי חזקה, שושק`ה."
"אני זוכרת איך היא הסיעה אותי להצגות, וכמה היא אהבה את הביי
"מתי תבואי לבקר אותנו?"
"אני אבוא", אני מבטיחה.
ואנחנו נפרדות בחיבוקים ונשיקות.