הנה הוואנשוט, באיחור של 4 ימים. לקח יותר זמן מהמצופה לכתוב אותו והרבה יותר זמן מהמצופה להקליד אותו, אבל לפחות הצלחתי לעשות את זה לפני סוף החג.
קצת פרטים - מדובר שוואנשוט (למרות ששקלתי לכתוב לזה המשך, אבל זה כנראה כבר לא יקרה). הוא בפאנדום "אווטאר: כשף האוויר האחרון", סדרה מדהימה שסיימתי לראות לא מזמן (כן, ראיתי אותה רק עכשיו. כן, כן, אין לי ילדות, אני יודעת.) וכעת אני ממש רוצה לכתוב עליה המון פאנפיקים. השיפ הוא קטרה/אזולה, והוואנשוט מתרחש בתקופה של איזה 5-10 שנים אחרי המלחמה עם אוזאי, כשכל החבר'ה כבר בשנות העשרים שלהם פחות או יותר. זה בז'אנר אנגסט בעיקר אבל גם רומאנס, והדירוג הוא pg13 בעיקר על תכנים טריגריים שמופיעים כאן כגון הפרעות נפש, אלימות ורמז ממש עמום לגילוי עריות והתעללות מינית ונפשית. קחו בחשבון. בנוסף, מדובר בפאמסלאש. קצת קשה לפספס את העובדה הזאת.
אני יודעת שזה שיפ קשה. אבל תכלס הוא מאוד מעניין בעיני. התנסיתי איתו גם בפיקצרצר שכתבתי בקומונה ואני ממש סקרנית לגביו. אני מאוד מקווה שאכתוב עליו עוד בהמשך. למרות שקיוויתי להתנסות גם עם קטרה/טוף, ובעיקר בדינמיקה המצחיקה/רצחנית ביניהן במהלך הסדרה. וכבר עכשיו יש לי שפנפנים קטנים וחמודים בנוגע לאווטאר בכללי, בעיקר בקשר לסוקה ולאזולה (כל אחד מהם בנפרד, כן? לול).
בכל אופן... אני ממש מקווה שהצלחתי לעשות אותן קאנוניות. ניסיתי נורא בכל זאת להתאים את הדמויות לסיטואציה שהן נמצאות בה, לעובדה שהן פחות או יותר עשור אחרי האירועים בהם נגמרה הסדרה ולאפשרות שאזולה מצליחה להחלים בבית החולים הפסיכיאטרי אליו שלחו אותה (כן, זה קאנון שהיא נשלחת לשם. קראתי על זה בויקי של אווטאר. בכיתי המון.) ותוך כדי גם רציתי שהם ייצאו קאנוניות לאיך שהן היו בסדרה ואני ממש לא בטוחה שהשילוב הזה הצליח לי.
אבל זה הפאנפיק הראשון שכתבתי זה כמה חודשים אז גם אם הוא לא יצא הכי טוב, בעבורי זה סוג של ניצחון קטן. אני פשוט שמחה שאני חוזרת לכתוב פאנפיקיישן שוב. התגעגעתי לזה. ואני חייבת לסדרה הזאת קרדיט על כך שהיא עוררה בי את זה שוב.
הדבר הבא שאפרסם יהיה ככל הנראה פרק נוסף של שניים בדירה אחת. אני ממש רוצה להצליח לפרסם את זה בזמן, לעזאזל. נקווה שאצליח.
חג שמח לכן/ם, מקווה שתאהבו, אשמח לת"בים D:
~.~
קטרה משתדלת שלא להשיב לאנג מבט. הוא מסתכל עליה כמו שהיה מביט בה פעם – לפני שאמרה לו שהיא אוהבת אותו בחזרה. בימים בהם הפער ביניהם פתח בין שניהם תהום, והשנים הספורות שבהן הייתה גדולה ממנו נדמו להיות נצח. היא זכרה איך היה מביט בה בעיני ילד אבודות השקועות בשאלה נצחית ואינסופית שלעולם לא יקבל עליה תשובה.
"את בטוחה?" הוא שואל אותה, והיא לא יודעת מה לענות לו. היא לא יכולה לשקר, אבל גם לא רוצה שתשובתה תגרום לו להסיט את כיוון הסירה במשב רוח פתאומי ולהחזיר אותה אל חופי אומת האש הבטוחים.
לבסוף היא רק אומרת, "אני מרגישה שמדובר במעשה שצריך להיעשות."
שניהם יודעים שהיא לא באמת השיבה על שאלתו, אבל הוא לא אומר דבר, וכך גם היא.
כשהוא יורד אחריה מהסירה, היא נבהלת. "אתה לא צריך ללוות אותי – "
"אני רק רוצה להרגיש את האדמה." הוא קוטע אותה. "אני רוצה לכל הפחות להיות מסוגל לדעת אם משהו משתבש. או שגם זה לא בסדר מצידך?"
הוא אפילו לא עושה את המאמץ לנסות לגרום לקולו להישמע עוקצני. הוא פשוט נשמע מודאג וכועס ועייף, והיא לא מסוגלת להאשים אותו.
למה נוכחותו הפריעה לה כל כך? היא הייתה רוצה להגן עליו באותה המידה, אם הסיטואציה הייתה הפוכה. ובכל זאת, משהו בתוכה התנגד בכל הכוח לעובדה שהוא כאן, שהוא שומר עליה כאילו הייתה ילדה קטנה וחסרת אונים. הפחד בעיניים שלו גורם לה לבחילה. הייתי צריכה לבוא לכאן לבדי.
היא מסתובבת באחת, לא רוצה לראות את הבעת פניו. רגליה רועדות בעודה צועדת אל בית החולים.
כשהיא אומרת את מי באה לבקר, הם מסתכלים עליה ביראת כבוד. "כמעט אף אחד כבר לא בא לבקר אותה." אומרת האחות בלחש, למרות שאין אף אחד בסביבה שיכול היה לצותת להן. "האחרון היה שליט האש הצעיר, לפני שנה בערך. וגם הוא נשאר לכל כך מעט זמן..."
קטרה בולעת רוק ולא אומרת דבר. הרופאים מהנהנים לעברה בהערכה כשהיא עוברת על פניהם במסדרון, והאחיות, שהיו אמורות להתרגל לאורחים מפורסמים בהתחשב בכך שמפורסמים הם אלו המאכלסים את בית החולים הזה, התלחששו בהתרגשות.
היא חשה מפוחדת, ושנאה זאת.
אולי בגלל זה היא באה לכאן. הרגישה שהיא חייבת להתעמת עם הפחד. הרגישה שזו הדרך היחידה בה תוכל להפסיק להרגיש אותו. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה עשתה דבר כזה. קטרה תמיד שנאה לפחד – תמיד הכריחה את עצמה לבוא לידי מגע עם גורם הפחד כדי לחסל את התחושה המאוסה. זו הייתה הסיבה בגללה יצאה למרדף אחרי האיש שרצח את אימא שלה, והסיבה בגללה התחתנה עם אנג.
אבל קטרה ידעה – הרגישה, עמוק בתוך קרביה – שלא היה מדובר רק בזה.
לפעמים היא שאלה את עצמה בכנות כואבת – האם אני היחידה שראתה זאת? האם אני היחידה שזיהתה את הסימנים?
כשהיא וצוקו באו להתעמת עם אזולה אחת ולתמיד, כשף האש היה בטוח בניצחונם. "משהו לא בסדר איתה. אני לא יודע מה בדיוק, אבל היא לא עצמה כרגע."
אבל הוא טעה. אזולה הייתה מאוד עצמה – יותר מידי עצמה. גרסה מעוותת ותלושה של עצמה.
היה קל להתבלבל ולחשוב שהיא מתנהגת בחוסר עקביות משונה. אחרי הכל, כולם התרגלו להכיר את אזולה כנסיכת האש הפרפקציוניסטית, שכל פרט במראה החיצוני היה מוקפד עד כדי שלמות וכל אינטרס מעוות שלה היה מסודר בתוכנית המניפולטיבית והמבחילה שלה, שנועדה להביא אותה לכדי עמדת כוח מוחלטת.
אותה נסיכה עמדה אז מולם עם שיער פרוע, איפור מרוח וחיוך ענקי על הפנים. העיניים שלה נצצו בחדווה והיא לא הפסיקה לשלוח לעבר צוקו עלבונות קטנים ומרושעים, בצורה לא פרופורציונאלית וחסרת איזון. והכשפות שלה... הכשפות שלה יצאה מכלל שליטה לחלוטין. היא הפכה להתפרצות בלתי נשלטת של כוח לא מרוסן. לנצח אותה היה קל בצורה כמעט מגוחכת.
אבל זאת הייתה היא – זו הייתה אזולה, אזולה האמיתית, נטולת מסכות ואינטרסים. כשההכרה בכך הכתה את קטרה, היא הבינה לפתע שזה היה המראה הכי כנה שנסיכת האש אי פעם הסכימה לעצמה להחצין.
אחרי שקטרה קשרה את ידיה של אזולה, היא הסתכלה עליה בעודה ירקה אש, והבינה שהנערה לא פעלה בדעה צלולה.
קטרה המשיכה להסתכל עליה בימים שאחר כך. אזולה ירקה חשמל במשך יומיים שלמים. לאחר שכוחה נכלה, החלה לצרוח – צרחה וצרחה וצרחה, עד שקולה נעלם. ואז הגיע השלב בו היא החלה לבכות. דמעות של תסכול החליקו במורד פניה והיא מלמלה בקול צרוד את שמה של אימא שלה ללא הפסקה.
רק אז הם לקחו אותה. הם הרימו את גופה הרפוי והכבול, עזרו לה לשתות ואז דחפו לפיה שרף של פרגי אופיום. בעוד שהיא שקעה בהזיות, הם קשרו אותה אל מיטת החולים, שמו רסן על פיה ונשאו אותה לבית חולים יוקרתי ששכן באי מבודד.
קטרה שאלה את צוקו פעם אם הוא היה יכול לחזות את אובדן השפיות של אחותו. שליט האש לא לגמרי ענה על שאלתה – הוא רק סינן, "היא תמיד הייתה מפלצת ותמיד תהיה. שום טענות לחוסר שפיות לא ישנו זאת."
קטרה רצתה להסכים איתו. היא רצתה שהביטחון בקולו יהיה מנת חלקה. אבל היא לא האמינה במילים שאמר, לא באמת.
עבר כל כך הרבה זמן. כל כך הרבה שנים בהן הפחד והאשמה והספק אכלו אותה מבפנים. ורק כעת היא סוף סוף החליטה לעשות משהו. והיא ניסתה להגיד לעצמה שזה רק כדי לחסל את התחושות הללו. אבל זה לא היה רק זה.
כי כשצפתה באזולה נשלחת לבית החולים, התעורר בקטרה עוד רגש מלבד פחד ואשמה. התעוררה בה גם אמפתיה.
הרגש הזה לא היה חדש בעבורה. הוא נולד בה כשאימה מתה – היא ראתה את אימא שלה מקריבה את חייה בעבורה, ואחר כך ראתה את הדמעות בעיניו של אביה. את סוקה, שכבר לא התנהג כמו ילד. והצורך להכיל אותם, לעטוף אותם בחום ולהרחיק אותם מכל רע הציף אותה באחת.
הצורך הזה מילא את החלל הריק שהמוות השאיר בה. היא דאגה להם ללא הפסקה, מילאה את צורכיהם. וגם כשאביה אמר לה בקול שקט שהיא לא חייבת להחליף את התפקיד של קיה, היא לא הפסיקה, מתוך אמונה שהיא הייתה זקוקה לכך בדיוק באותה המידה בה הם היו זקוקים לכך.
וגם שנים אחר כך, כשטאף התלוננה שהיא לא ברחה מהוריה רק כדי ליפול לידיה של עוד מבוגרת אחראית, וכשסוקה אמר לה במבוכה שהוא יכול להסתדר לבד ושהוא לא באמת צריך שהיא תדאג לו יותר, קטרה לא רוצה להפסיק. היא לא מסוגלת להפסיק.
כל כך הרבה זמן מילאתי את תפקיד האם עד שאני כבר לא יודעת איך להיות שום דבר אחר.
היא מנסה לשכנע את עצמה שזה לא נכון. היא לא רק אימא. היא גם לוחמת. היא גם מאהבת. היא גם כשפית מים. היא גם אחות, וחברה, ואויבת מרה במיוחד.
אבל כל שאר התארים כל כך מחווירים לעומת התואר הראשון – הם כל כך משניים.
וזה לא שהיא באמת התחרטה על כך שלקחה על עצמה את התפקיד הזה. היא כן הרגישה שזה המקום שלה – אבל לעיתים זה היה כל כך מעייף. לפעמים הצורך הזה – הצורך לגונן, לעטוף, להבין, להכיל – היה כל כך סוחט נפשית. ובכל זאת, היא תמיד מילאה אחר גחמותיו.
וגם כעת הוא כפה את רצונו עליה. גרם לה להיכנס הישר אל תוך מאורת הנחש.
אבל לפחות כעת היא דחתה אותו עד שלא הייתה מסוגלת לעמוד בזה עוד. לפחות כעת היא נתנה לעצמה להתכונן. לנוח. לנסות לברר.
כבר מלפני כמה חודשים היא ביקשה מבית החולים המבודד להעביר לה את התיק הרפואי של אזולה, מ – "סיבות ביטחוניות". הם כמובן לא היססו לפני שהעבירו לה את המידע, ותוך זמן קצר היא כבר הייתה שקועה עד מעל לצוואר בניתוחי הנפש המעונה של נסיכת האש לשעבר.
היא קראה על הדחייה שאזולה חוותה מאמה. משרתות שעבדו בארמון סיפרו על אזולה בת הארבע, שתפסה ארנב בר צעיר שהתחבא בין שיחי הארמון ורצה להראותו לאימה. אבל הנסיכה הייתה הרבה יותר חזקה והרבה פחות מידי רגישה. עד שהגיעה לאימא שלה, הארנב כבר נחנק מאחיזתה. זו הייתה פעם אחת מיני רבות בה אורסה סילקה את אזולה מעל פניה בסלידה.
אחר כך החלו להופיע עדויות על הנטייה של אורסה להתעלם מעצם קיומה של אזולה, לנעול את דלתות חדרה בפני הילדה וללחוש למשרתים שירחיקו אותה מצוקו. בד בבד, נמצאו יותר ויותר חיות מתות ברחבי הארמון. אזולה בת השבע אהבה לתפוס ציפורים במעופן, ואז לפתוח את הקרביים שלהן לרווחה ולהניח את גוויתיהן מול דלת חדרה של אמה כמתנות קטנות ולא רצויות.
ואז הגיעה הפעם בה אזולה הצליחה לשרוף גוזל בעודו בחיים, למרות שלא היו לה שום אמצעים לכך. כאן החל המפנה ביחסו של אביה כלפיה.
אוזאי הקשיב למשפטיהם המגומגמים של המשרתים וסקר את גופת הגוזל בלי להניד עפעף. לאחר מכן החליט להתחיל לאמן את אזולה – שלוש שנים לפני התאריך המתוכנן לה, ושנה לפני שאחיה הצליח להבעיר להבה בין כפות ידיו.
אזולה ביקרה בחדרו של אביה יותר ויותר. אוזאי, שלא נתן אפילו לאשתו לחלוק איתו חדר, הניח לאזולה להישאר בחדרו למשך ימים שלמים, נתן לה לשבת לידו בארוחות, חלק איתה את מיטתו. ואזולה הייתה יוצאת מחדרו בפנים שטופות אושר ועיניים מלאות דמעות. אורסה מעולם לא התערבה.
קטרה החלה לדלג דפים בשלב ההוא, משתדלת להשתלט על הבחילה שהכתה בה. היא קראה לסירוגין על הבגידה של מיי וטאי לי באזולה, ואיך שהדבר הפך אותה לפרנואידית. לאחר מכן קראה על האופן בו אביה חיבל בתוכניותיה, איך שאמרה לו שהוא לא יכול להתייחס אליה כמו אל צוקו. לבסוף קראה את העדות של לו ולי על אזולה שהחלה להזות את אימה, לדבר לאוויר ולקלל אנשים שלא היו שם.
בשלב הזה קטרה הפסיקה לקרוא. הרופאים אמרו לה שאזולה נמצאת בקשר עם המציאות. שמצבה התייצב. שאם יש צורך בכך, היא תוכל להיפגש איתה.
קטרה אומרת שהיא תחשוב על זה, אבל מילותיה ריקות. כשהיא מחזירה את התיק הרפואי אל ידיהם של הרופאים, היא מבינה שכבר מזמן החליטה.
לאנג אמרה שהיא עושה זאת כדי לפקח על אזולה. היא ניסתה להגיד אותו הדבר לצוקו, אבל הוא אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא מאמין לה – רק הביט בה בשילוב כואב של רחמים ובוז.
אבל לקטרה כמעט לא אכפת.
אזולה איבדה את שפיותה בגלל חוסר בדמות אם, ודמות אם היה כל מה שקטרה ידעה להיות.
_____________
חיוך קטן עולה על שפתיה של אזולה. היא נושפת כדי להסית את השיער מפניה. האחות המטומטמת אף פעם לא מצליחה לתפוס את כל הקצוות, ואחר כך עוד מעיזה להטיל את האשמה על העובדה ששיערה של אזולה דליל.
הוא באמת דליל. ככל שעובר הזמן כך הדחף לתלוש שיערות נעשה חזק ממנה, והיא כבר יכולה לראות קרחות קטנות באמצע הקרקפת כשהיא בוחנת אותה מקרוב. אבל האחיות לא צריכות לדעת על זה.
אזולה בוחנת את האישה הצעירה שנכנסה לחדר ביתר תשומת לב. קטרה נראית נפלא – השיער שלה ארך אפילו יותר, הפנים שלה התחטבו, היא גבהה.
ולמרות זאת, אזולה שמה לב שהשפתיים של האישה פצועות. לרגע אחד שאלה את עצמה האם יכול להיות שמדובר במעשה ידיו של בעלה של קטרה, אבל מיד פסלה את האפשרות. אווטאר אנג היה מוסרי אפילו מכדי להרוג את אביה כמו שהגיע לו, אז בטח שהוא לא יהיה מסוגל לפגוע באשתו.
יש גם עיגולים שחורים מסביב לעיניה של קטרה, ואזולה מגיעה למסקנה שהאישה עוברת תקופה רעה. בכל אופן, זה לא מונע מכשפית המים להיות יפהפייה בדיוק כמו פעם.
אזולה מגחכת לעצמה במרירות בעודה נזכרת עד כמה קינאה בנערה הארורה פעם. אזולה שנאה שגוברים עליה, והיה קשה להגיד שהיא הייתה יפה יותר מקטרה. היא שנאה את העובדה שהיא מנוצחת.
אבל כעת לא הייתה לכך משמעות.
אזולה ידעה שהיא נראית נורא – כבר שנים לא היה על פניה איפור, שיערה היה דליל ולא מטופל והשלשלאות בידיה וברגליה חרצו סימנים מכוערים בעורה. היא הרגישה מורת רוח על עצם כך שהם הרגישו צורך לקשור אותה – הרי הם מנעו ממנה אור שמש כל כך הרבה זמן, איך בכלל תוכל לכשף? לא היה לה שום סיכוי.
היא שאלה את עצמה בשביל מה קטרה באה לכאן. אולי התרחשה איזו פרשה מוזרה והם בטוחים שהיא קשורה לזה איך שהוא – אפשרות שהחמיאה לה, אבל לא הייתה ממש ריאליסטית. האמצעים שלה היו מאוד מוגבלים, ולחשוד בה יהיה אסטרטגיה מטומטמת.
לא שהיא לא הייתה חסרת אונים לחלוטין. היה לה סכין גילוח שגנחה מרופא והחביאה מתחת ללבנה ברצפת התא שלה, ואחות אחת שתמיד עשתה לה עיניים והגניבה לה ממתקים. אבל גם שני הדברים הללו לא נתנו לה הרבה עם מה לעבוד, גם אם הייתה רוצה לעשות משהו.
היא הייתה די בטוחה שהיא לא רוצה. היה לה נוח שמגבילים אותה, שקושרים אותה, שכולאים אותה – כך לא הייתה צריכה להתמודד עם האפשרות לבחור. היא ידעה שאם תצא החוצה, תאלץ מיד להתעמת עם שאלות קשות שהיא לא רצתה לענות עליהן, שאלות כמו – האם היא רוצה להתעמת עם צוקו ולקחת ממנו את תואר שליט האש, או האם היא רוצה ללכת לתאו של אביה ולרצוח אותו.
הקול הרך של קטרה מסיח את דעתה מהמחשבות. "מה שלומך?"
אזולה מחייכת בציניות. "נפלא. נתנו לי לאכול לבד אתמול. לא לפני שדאגו שמקלות האכילה יהיו כהים לגמרי ושכל האחיות נמצאות במרחק ביטחון, אבל עדיין."
הסרקזם מרגיש לא טבעי, משום מה. פעם השתמשה בו הרבה – הוא היה כלי בעזרתו יכלה לחשוף רגשות מבלי להראות חולשה. כשהייתה קוראת לצוקו "ילד של אימא", או אומרת לחברותיה שאימה צדקה כשחשבה שהיא מפלצת, הייתה יכולה לדבר על דברים שהרגישה בלי לגרום לאנשים לחשוב שהיא פגיעה.
אבל כעת זה פשוט הרגיש פתטי. כולם ידעו באיזה מצב היא נמצאת. כולם ראו אותה בעודה ירקה חשמל ללא יכולת להפסיק, או בכתה וקראה את שמה של אימה לאוויר שוב ושוב. לא היה טעם בציניות יותר.
קטרה שותקת, מתקרבת אליה בזהירות. אזולה מרגישה חסרת סבלנות. "נו, במה באת להאשים אותי?" היא משתדלת לשמור על קול יציב. "או שהתינוק של אימא שלח אותך לכאן? יש לזוזו נטייה להאמין שכל דבר רע שקורה בעולם הוא אשמתי. אני לא אופתע אם הוא בטוח שאני הייתה האחת שהחביאה את אימא שלנו מתחת למיטה שלי במשך כל הזמן הזה – "
"לא בגלל זה אני כאן." קטרה קוטעת אותה בצורה שעולה לאזולה על העצבים. היא בוחנת את האישה הצעירה בכעס, אבל אז כל השרירים בפניה נרפים באחת. קטרה לא צריכה להגיד למה היא כאן – אזולה כבר יודעת.
קטרה מרגישה רחמים.
יש לה את ההבעה הזאת על הפנים. אותה הבעה איתה טאי לי באה לבקר אותה. אותו מבט שמיי נשאה איתה כשהביטה בה מהקצה השני של החדר. ואותו רגש שהיה חף לחלוטין מעיניו של זוקו, כששאל אותה אם היא יודעת מה קרה לאימא שלהם.
היא זוכרת איך צחקה לו בפנים. איך אמרה לו שאביה לא סיפר לה יותר משהוא סיפר לו, ואיך צוקו צעק עליה שהיא שקרנית. שהוא בטוח שהיא מסתירה משהו. שזו אשמתה.
היא מרגישה את הצורך לצחוק גם בפניה של קטרה, אבל משתדלת לעצור את עצמה.
במקום זה היא מרימה מבט קשה אל קטרה. "אז בשביל מה את כאן? נקמה?" היא אומרת את המילה האחרונה בארסיות מלאת עליצות מזויפת. "לא שאני אאשים אותך. אבל אני לא בטוחה כמה הרופאים יאהבו את העובדה שאשתו של האווטאר ביקרה אצלם רק כדי להכות את אחת המטופלות שלהם." היא הרהרה לרגע, ואז הוסיפה – "למרות שהאחיות אולי ישמחו, בעצם. הן אלו שצריכות לסבול אותי על בסיס יומיומי, אחרי הכל."
"אני לא – " קטרה מתחילה את המשפט, אבל אז משתתקת.
בצחוק שבוקע מפיה של אזולה אין טיפת הומור. "לא מה? קדימה, מלכת יופי. תכניסי לי סטירה. אני יודעת שזה מה שאת רוצה לעשות."
"אני לא רוצה – "
"אז בשביל מה באת?" שואלת אזולה בקול רם. "בשביל לנסות להשקיט את רגשות האשם המחורבנים שלך? זה מה שאת רוצה? כי אני בהחלט יכולה להבין נקמה, קטרה, אבל לא רחמים. את צריכה להיות טיפשה כדי לרחם עליי."
"אני לא מרחמת עלייך. אני רק רוצה להבין – "
"לכי לחיות את החיים שלך, לכל הרוחות. את ניצחת. את האחת שיש לה הכל. לכי לחיות באושר ועושר בשלום העולמי שיצרת לעצמך. לכי לבנות מחדש את אומת האוויר עם בן הזוג הקטן והמושלם שלך. אני לא צריכה שתבואי לכאן ותנפנפי לי בכל זה בפנים."
"זה לא מה שרציתי לעשות!" הקול של קטרה עולה לצעקה, ואחיות נכנסות לחדר. לפני שאזולה מספיקה לגחך במרירות הן כבר מזריקות לה סם הרדמה. הדבר האחרון שהיא רואה לפני שעיניה נעצמות זה את ההבעה הנכאבת של כשפית המים.
בפעם האחרונה שהאישה הצעירה באה לבקר אותה, החרטה בולטת על פניה.
"לא התכוונתי."
"הלוואי והייתי יכולה להגיד לך את אותו הדבר, אבל אני בהחלט התכוונתי כשביקשתי ממך לעזוב אותי בשקט." מסננת אזולה.
"תקשיבי, אני באמת רוצה לדבר איתך." קטרה מדברת מהר, כאילו היא מפחדת לפספס הזדמנות פז להשחיל מילה בין נאומיה המרירים של אזולה. "אני מרגישה שעשו לך עוול. אני מרגישה שאני עשיתי לך עוול, ואני לא יכולה להמשיך הלאה בחיים שלי – אני לא יכולה פשוט להתעלם משרשרת האירועים שהובילה אותך לאן שאת עכשיו – "
אזולה חורקת שיניים כל כך חזק עד שהיא מצליחה לעורר צמרמורת בקטרה. "את לא עשית לי עוול, מלכת יופי. אני עשיתי לך עוול. ניסיתי להרוג את בעלך יותר מפעם אחת. איימתי על שלום השבט שלך ועל הסדר בעולם הקטן והמושלם שלך. ותאמיני לי, אם הייתה לי הזדמנות, כנראה הייתי הורגת גם אותך – "
"אבל כבר לא, נכון?" קולה של קטרה כמעט מתחנן, בצורה שגורמת לאזולה לרצות לתלוש לעצמה שיערות. "לא עכשיו."
אזולה מנידה את ראשה לשלילה. "גם אם לא, זה לא רלוונטי. את לא אמורה לנסות להבין אותי. את מטומטמת אם את רוצה להבין אותי – "
"לא אכפת לי להיות מטומטמת. אני מעדיפה להיות מטומטמת על פני אטומה רגשית." המילים של קטרה גורמות לאזולה להלם שקשה לה להתאושש ממנו. והחצופה עוד ממשיכה ואומרת, "בבקשה, תסבירי לי את הצד שלך."
אזולה מסתכלת עליה בחוסר אמון. לאחר מכן היא מתחילה לדבר. "יש סוגים של רוע שתמיד יהיו מושרשים בתוכך, קטרה. ואני יודעת שקשה לך להאמין בזה כי את חושבת קודם כל מהמצפון ורק אחר כך מהמוח. אבל בעולם הזה יש אנשים רעים שתמיד יהיו רעים – "
"אני לא מסכימה לקבל את מה שאת אומרת." הקול של קטרה קשה, להוט. "עצם העובדה שאת כאן מוכיחה שזה לא נכון. את היית מעורערת נפשית. עכשיו את מחלימה, את משתפרת. אף אחד לא נולד רע – "
"לא, אתה לא נולד רע. אבל כשאתה נולד לתוך עולם שמלמד אותך שרע זה כל מה שאתה יכול להיות, אתה לומד להתנהג בהתאם."
"אפשר להשתנות – "
"עד גבול מסוים. יש נקודת אל-חזור."
"זה לא נכון – זה לא יכול להיות נכון – "
"את אולי עשית עליי מחקר קטן, על פי הרחמים הדפוקים שמרוחים על הפנים היפות שלך," אומרת אזולה בלעג, "ובהחלט יש לך כוח על פני בסיטואציה הזאת. אבל גם אני יודעת דבר או שניים עלייך. הקפדתי להכיר את האויבים שלי אפילו יותר טוב מאת החברים שלי בתקופה בה הייתה לי גישה קלה יותר למידע. לא שזה אומר הרבה, כי בסופו של דבר התברר שרוב החברים שלי היו אויבים." גיחוך חרישי פורץ מבין שפתיה של אזולה. "בכל אופן... את אומנם לא היית האויבת המרה ביותר שלי, אבל בהחלט היית המעניינת ביותר."
"את, קטרה, צריכה לדעת טוב מאוד שבן אדם לא יכול להתנער מהתפקיד שלקח על עצמו מגיל אפס. את החלפת את אימא שלך בתור ראש המשפחה, ומאז כל מה שאת יודעת לעשות זה לגונן על אנשים. זה גם מה שאת מנסה לעשות לי, כעת. אבל מה שאת לא מבינה זה שאני לא רוצה את האכפתיות שלך."
"לא אכפת לי שאת יודעת עליי את הדברים הללו. אני גאה בעבר שלי. אני גאה בתפקיד שלקחתי על עצמי." קולה של קטרה מלא בעוצמה.
"תראי כמה חלשה התפקיד הזה עושה אותך. תראי מה הוא גורם לך לעשות." אזולה רוטנת ואז ממלמלת בזעף, "איזו מין מנצחת עלובה היא זו שעושה ביקורי ניחומים למפסידנית..."
"ההפסד שלך לא היה הוגן." קולה של קטרה חד ומלא ברגש. "את נוצלת על ידי שליט האש, שידע שאת תלויה בו לחלוטין. ובניגוד לצוקו, אימא שלך לא ניסתה אפילו לתת לך מושג שיש לך אפשרויות אחרות. את התוצאה של החינוך הנצלני והמתעלל של אוזאי – "
"אז את מנסה להסיר ממני את האחריות על כל מה שעשיתי?"
"לא!..." קולה של קטרה כמעט עולה לצעקה, אבל הפעם היא מרסנת את עצמה בזמן.
חיוך קל עולה על שפתיה של אזולה, ולרגע היא כמעט מרגישה כמו אזולה של פעם. היא יודעת שהיא גם נראית ככה, כי קטרה נרתעת, אבל לא מפסיקה לדבר. "את לא חייבת לעשות את ההצגה הזאת," היא אומרת, קולה חלוש מעט. "את לא צריכה להפחיד אותי כדי שאכבד אותך. אני אכבד אותך בכל אופן. את עברת הרבה כל כך הרבה, ואם הייתי במקומך ההרס שהייתי מקימה כתוצאה מכך היה פי אלף יותר גדול – "
"אל תחמיאי לעצמך." מגחכת אזולה.
"אני רוצה שתדעי שאני יודעת שיש בך יותר מזה." אומרת קטרה, מתעלמת בנחישות מההפרעה. "אני יודעת שכל השאר חושבים שאין. אבל זה בגלל שאנשים הם טיפשים. הם אוהבים להאמין רק במה שהם רואים בעיניהם, לא מנסים להסתכל מעבר לזה – בגלל זה הם ראו אותי כחלשה פעם, ואת אח שלי כטיפש, למרות ששנינו בדיוק ההפך מזה. ומאותה הסיבה גם אני ראיתי אותך בעבר כלא יותר מהאחות האכזרית של צוקו." היא לוקחת הפסקה לנשימה, ואז ממשיכה. "אבל אני יודעת שיש בך יותר מזה – למרות שאת מנסה להעמיד פנים שאין."
הקול של אזולה חלוש בצורה לא אופיינית כשהיא מדברת שוב. "את לא מכירה אותי."
"אני רוצה להכיר. אני רוצה לתת לך הזדמנות." ממהרת קטרה להגיד, קולה מלא בתקווה נחושה.
"את באמת חתיכת כלבה מזוכיסטית, לא?" אזולה משתדלת להיות עוקצנית, אבל לא מצליחה לגייס את הטון הנכון לשם כך.
"לא. אני פשוט מאמינה שאנשים יכולים להיות טובים אם רק נותנים להם מושג שהם יכולים להיות. אם רק נותנים להם את ההזדמנות."
"האנשים שאת מדברת עליהם הם אנשים כמו אח שלי, לא כמוני. אני כבר אבודה."
"את לא. את חייבת להאמין שאת לא."
"אני לא חייבת לך כלום."
קטרה שותקת לכמה רגעים. ניכר שהיא מיואשת. לרגע היא רק בוחנת את אזולה, שמרגישה חלושה בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, ואז היא מנידה את ראשה לשלילה. "אחזור עוד כמה ימים, למקרה שתשני את דעתך, ואם תגידי לי לא שוב – אעזוב אותך."
היא אכן חוזרת, ואזולה, בניגוד לרצונה, מרגישה שהתנגדות מסוימת נמסה בתוכה אל מול העקביות של קטרה.
"זה לא יעבוד." היא אומרת בכל זאת, אבל לא מצליחה לגרום לקולה להיות מזלזל. "תראי אותי. תראי כמה כוח יש לך על פני."
"אני יכולה לשחרר אותך." היא אומרת, אבל ההיסוס בקולה בולט.
אזולה צוחקת בקושי. "את מטומטמת אם את בכלל שוקלת את האפשרות הזאת."
קטרה מתקרבת אליה, והאופן בו היא חופנת את פניה היה יכול להרגיש מאיים אם ידיה לא היו עדינות כל כך. "רק תתני לי לעזור לך." הקול שלה כמעט מתחנן, כאילו היא עושה את זה בשביל עצמה יותר משאר בשביל אזולה. אבל אזולה לא מצליחה להרגיש מרירות בנוגע לכך. העיניים של קטרה גדולות ויפהפיות. הן מלאות בחמלה שמעולם לא הייתה בעיניה של אימא שלה.
אבל כשהשפתיים שלהן נפגשות – דבר הנמשך בקושי שנייה – קטרה קופצת בבהלה.
אזולה מביטה בה בבלבול. "מה קרה?"
"את חשמלת אותי." הקול שלה חלוש כל כך, אבל אזולה שומעת אותה – ומחווירה.
"לא התכוונתי – " היא פולטת, מביטה ימינה ושמאלה בחוסר אונים. "זה לא היה בכוונה. זה לא היה אמור לקרות – אני לא יודעת איך זה קרה – "
"איך יכולת?" לוחשת קטרה בזעם. "רק רציתי לעזור לך... סמכתי עלייך שהשתנית!"
אזולה מרגישה איך שפתיה נמתחות לחיוך מגעיל ולא רצוני, מלא במרירות ובכאב שאין טעם להדחיק יותר. קטרה מעיפה בה מבט אחד ואז בורחת משם, ידיה רועדות.
על רקע טריקת הדלת, אזולה מוצאת את עצמה ממלמלת, "אני לא חושבת שאני יכולה להשתנות."
אבל קטרה כבר לא נמצאת שם כדי לשמוע.
~.~
תצביעו בסקר,
שתהיה לכן/ם שנה טובה!
מייטי בי. 