מועד ב' של בחירות 2019 דוחף לכולנו לפרצוף דיבורים על "הקול הרוסי", זה שנתניהו וליברמן מתמודדים על תמיכתו. על כך מגיבים אינטלקטואלים מן הציבור הדובר רוסית וכותבים, שאין דבר כזה קול רוסי, שיש קבוצות ותתי קבוצות בתוך הציבור הדובר רוסית, ושבשום פנים ואופן אי אפשר לדבר אליהם בקול אחד, אדנותי ומתנשא, כאילו אנחנו עדיין בתקופת המעברות. הפחות מעודנים מביניהם עשויים לנסח את אותו טיעון במלים יותר בוטות, המסגירות דעות מסוימות ביחס ליושבי המעברות שמוצאם מארצות האיסלאם וצאצאיהם. ואני חושב לעצמי, באמת נתקלתי בקבוצות ותתי קבוצות, אבל יש כמה דברים שמשותפים לכולן, ואלה דברים שבהחלט מתגבשים לכלל קול מובחן וברור, שנתניהו וליברמן מיטיבים לזהות ולפנות אליו, ואני, אללי, נואשתי מזה.
ההתעניינות שלי בבני העמים שהיו נתונים לשלטון הצארים, ואחר כך לשליטת המדינה הסובייטית, התחילה בשנת 2008, כשנסעתי לראשונה לסדנה בינלאומית של קהילת ייעוץ הדדי, ופגשתי שם חברי קהילה רוסים, לא יהודים. הם סקרנו אותי, הם לא היו כמו העולים שפגשתי בארץ כבר בבית הספר היסודי. לפני הנסיעה, כתבתי כאן מכתב דמיוני לרוסיה מדומיינת שחשבתי שאפגוש בסדנה. כשאני קורא את הפוסט כעת, אני מבין שכל מה שידעתי אז על הרוסים מבוסס על מה שקראתי ברומאנים של טולסטוי, צ'כוב ובולגאקוב. היות שפגשתי חברי קהילה רוסים שלא דיברו אנגלית, החלטתי שאלמד רוסית, כדי שאוכל לתקשר עימם בסדנאות הבאות. ואכן, שנתיים אחר כך לקחתי קורס רוסית בבית הספר לשפות "דיאלוג", ומאז אני מקדיש זמן ללימוד ולתרגול השפה הרוסית. התחלתי עם השלמת פתרון התרגילים בספר הלימוד שקיבלנו בקורס ולא סיימנו, ועם האזנה לדיסק שקיבלנו בקורס. נעזרתי בחברים לעבודה שהם דוברי רוסית, וששמחו להקדיש מזמנם וממרצם לעזור לי. כולם התרגשו מאד מזה שאני לומד רוסית, הם לא נתקלו ביליד הארץ שלומד רוסית. נתתי גם לעובדות הניקיון והקפטריה לדעת שאני לומד רוסית, זו הייתה הזדמנות לתרגל את ברכות השלום ואת שמות המאכלים שניתן לרכוש בקפטריה.
באותה תקופה הייתי פעיל גם בקאוצ'סרפינג, והכרתי דוברי רוסית צעירים יותר, חלקם תיירים וחלקם עולים שעלו ארצה כילדים. הם פחות התרגשו מזה שאני לומד רוסית, אבל היו חביבים ונדיבים ביחס לגמגומי הרוסית שלי. עם כמה מהם נשארתי בקשרי פייסבוק. קשרים נוספים יצרתי דרך אתר ConversationExchange.com, עם דוברי רוסית שהיו מעוניינים ללמוד עברית או לתרגל את העברית שלהם. עם אולגה ממוסקבה אני עדיין נפגש בסקייפ פעם בשבוע, ופגשתי אותה כשטיילתי עם אחותי וגיסי במוסקבה ובסנט פטרבורג. עם ולרי מנתניה, במקור ממינסק, התחלתי לדבר שלושה חודשים לפני הטיול, נשארנו בקשר כמעט שלוש שנים. עם יבגניה מסנט פטרבורג הייתי בקשר רק כמה חודשים, אבל קיבלתי ממנה שיעורים שלא אשכח בהגייה נכונה של צלילי השפה הרוסית, נושא שלא התעסקנו בו כלל בקורס, ואף אחד מדוברי הרוסית שהייתי איתם בקשר לא העיר לי עליו. עם איגור מזפוריז'יה לא למדתי הרבה רוסית, אבל למדתי על החיים באוקראינה של ימינו, ועל חיי היהודים שם בפרט. סוג מסוים של קשר היה לי עם המטפלת הלפני אחרונה שהייתה לאמא שלי לפני פטירתה, אשה מולדבית שדיברה רק רומנית ורוסית. כל אחד מהקשרים שיצרתי בא עם סיפור טוב, סיפור ששווה רשומה משל עצמו. כל הסיפורים יחד בנו לי בראש תמונה של חיי היהודים בארץ ההיא, חיים שאני חושב שיש בהם כדי ללמד על חיי החילונים במדינת ישראל העתידית.
ברם, אף אחד מהקשרים הללו לא התפתח לכלל ידידות אמת. הקשרים עם חברים בעבודה נשארו ברמה של "שלום שלום", והקשרים שנוצרו לצורך חילופי שפות, אני מקפיד להשאיר אותם באיזור לימוד השפות. יותר מדי קשה לי עם המשיכה שיש לכל האנשים הטובים והחביבים הללו לכח ולכוחנות, עם הבוז העמוק שהם רוחשים לכל צורה של חולשה. יש לי חולשות, כמו לכל בן אנוש, ומפריע לי כשבזים להן. טוב, אולי לא לכולם יש את המשיכה הזו. יש אשה אחת מקהילת סנט פטרבורג של ייעוץ הדדי, שאיתה התחלתי קשרי ייעוץ לפני שלוש שנים, ואין לה את זה. זה מאפשר לי להיות איתה בקשר אמיתי, עמוק. אילו חייתה בארץ, מן הסתם לא הייתה מצביעה לנתניהו וגם לא לליברמן.
סיימתי לקרוא לאחרונה את הרומאן "ארץ איומה" של קית גסן, סופר יהודי-אמריקני שנולד בברית המועצות בשנת 1975, והיגר ממנה כילד בן שש עם משפחתו לבוסטון. המספר ברומאן, בן דמותו של הסופר, חוזר לחיות במוסקבה של 2008 כדי לטפל בסבתו המבוגרת, והוא מתרועע עם חבורת דיסידנטים, מתנגדי משטר. לכאורה, חבורה של אנשים שאני עשוי להתחבר איתם. חרה לי, שגם בתוך החבורה הזו, שוחרת הטוב והקרובה לי בדעותיה, אנשים נשפטים לפי הכח שהם מפגינים בהתנהלותם. רק מי שהולך עם המחאה עד הסוף, עד המאסר והגלות לסיביר, זכה להערכתה של יוליה, הדוברת העיקרית של הדיסידנטים ברומאן. על המספר, שחולשותיו זכו לאהדתי לאורך כל הדרך, היא מסתכלת בעין עקומה. חמוד, אבל חלש. נהניתי מהספר, אבל הצטערתי בשביל המספר, וגם בשביל יוליה. אני, אללי, נואשתי ממנה. לא אתן לה לראות את החולשות שלי, שהבלוג הזה מלא בהן. היא ואני, חברים כבר לא נהיה.
