אז הנה עוד קטע לא צפוי מבית הקטעים הלא צפויים שיוצאים במשמרת שלי. אבל אני אוהבת אותו, והוא מראה שיש לי בחזרה קצת מוזה, וחוץ מזה, מתישהו בעתיד אולי יהיה גם קטע נוסף על כל חוטי הזמן המקבילים למקרה עם הזר (אהמאהמאמיתלךעלזה).
אז הקטע הזה מסופר בעצם ארבע שנים אחרי שהמלחמה בגאיה הסתיימה, ועוסק בחתונה של פרייזל (*~*). אגב - רק הערה אחת. כשאתם מתלבטים אם דמויות כאן יצאו קאנויות או לא, תזכרו שארבע השנים האלה יכולות ליצור שינויים מאוד גדולים בחיים של דמויות מסוימות. ניסיתי להתחשב בזה כמה שיותר, כי בכל זאת, כל הרעיון הקטע הזה הוא לראות איך הדמויות מצאו את המקום שלהן אחרי המלחמה.
בקיצור, תהנוXD
~*~
פעם אחת בחייו ניקו לבש שמלה, וזה קרה כשהוא היה הרבה יותר צעיר ורצה למדוד את השמלה החדשה של ביאנקה. הוא עוד זכר את הצחוק שלה, האופן שבו משכה את השמלה הירוקה מעל ראשו ואמרה, ״לא, לא. אולי בכל זאת עדיף שתחזור לחליפה שאמא קנתה עבורך.״
~*~
פעם אחת בחייו ניקו לבש שמלה, וזה קרה כשהוא היה הרבה יותר צעיר ורצה למדוד את השמלה החדשה של ביאנקה. הוא עוד זכר את הצחוק שלה, האופן שבו משכה את השמלה הירוקה מעל ראשו ואמרה, ״לא, לא. אולי בכל זאת עדיף שתחזור לחליפה שאמא קנתה עבורך.״
אותו הבוקר היה הבוקר האחרון של ניקו בתקופת שנות הארבעים. את הפעם הבאה שבה יצא אל האוויר הצח ניקו בילה בהתחמקות מבועתת ממכוניות ובניסיון להבין איפה אמא שלו נמצאת - ומדוע היא לא חוזרת לקחת אותו ואת ביאנקה הבייתה. רק זמן רב לאחר מכן הוא הסכים לקבל את העובדה שהיא לא תגיע כי היא מתה, ומוות מתפקידו להפריד אנשים לנצח.
אבל היום נראה שלמוות היו גם תכונות אחרות, שמחות בהרבה. ניקו צפה באחותו השנייה בוהה במראה בהבעת פנים מזועזעת, לחייה מוצפות בכל כך הרבה אודם עד שגוון העור של פניה נראה מנותק מגוון שארית גופה. ״כל כך הרבה עור חשוף!״ היא מלמלה והנידה בראשה בחדות. היא לבשה שמלה בגוון קרמל בעלת מחשוף גב כבד וכתפיות בד דקיקות, והסתובבה שוב ושוב מול המראה בחרדה גוברת כשהיא מנסה לכסות על כמה שיותר עור בזרועותיה.
״אלים אדירים, ניקו - אתה יכול להשיג שמלה אחרת בהתרעת אפס, נכון?״ לזכותה ייאמר שהיא השתדלה לא להישמע תוקפנית, גם אם המאמצים לא נחלו הצלחה רבה מדיי.
״אלים אדירים, ניקו - אתה יכול להשיג שמלה אחרת בהתרעת אפס, נכון?״ לזכותה ייאמר שהיא השתדלה לא להישמע תוקפנית, גם אם המאמצים לא נחלו הצלחה רבה מדיי.
ניקו שקל את דבריה ממקומו בתוך החליפה הכחולה הבהירה (הוא בהחלט היה מעדיף שחור אם הייתה לו בחירה) ששאל מוויל לפני שבוע. לבסוף הוא אמר בקול הרגוע ביותר שהצליח להפיק, ״היי, הייזל, הכל יהיה בסדר. חכי כאן בזמן שאני משיג את פייפר, בסדר? הארונות שלהם בביתן מלאים בשמלות.״
הייזל השתדלה להמשיך לנשום. מלחמה מפרכת, כשמחוך השמלה שלבשה היה צמוד כל כך. ״בסדר. רק... תחזור מהר.״
״כמובן שאני אחזור.״ ניקו שלח אליה חיוך מהוסס, חושש להגיד דבר מה שיערער את אחותו אפילו יותר, ואז פנה לצאת מהחדר. השיער שלו הציק לו; היום בבוקר ג׳ייסון ערך לו מתקפת פתע על מפתן ביתן האדס, והוא ו-וויל שימנו את כל שיערו השחור של ניקו בג׳ל מוזר שגרם לו להזדקר למעלה כאילו עבר התחשמלות. פרסי בקושי זיהה אותו בארוחת הבוקר כשהוא הגיע - למרות שכשחושבים על זה, זה היה יכול להיות גם בגלל כל תשומת הלב הנוסטלגית שהייתה לו היום לכל דבר קטן שהקיף אותו. הרי כבר זמן רב שהוא נעדר מהמחנה.
המקום המה אורחים. חצויים רבים לבושים בחגיגיות עמדו על החול הרך ופטפטו ביניהם, נימפות יחפות ריצדו ביניהם וסאטירים נאבקו בגבורה לא לאכול את הקישוטים שביתן אפרודיטה עבד עליהם בימים האחרונים. לניקו אפילו היה נדמה לרגע שהבחין באבא שלו לרגע; הוא לא ידע אם עיניו תעתעו בו או לא, כי הדמות שחשב שזיהה נעלמה כמעט מיד, אבל חלק בתוכו לא היה מופתע מהמחשבה שאבא שלו יחליט להופיע בלי שום סיבה מוקדמת רק על מנת להבהיל את ביתו למוות ברגע המרגש בחיה. לא היו לו הרבה ילדים לעשות עבורם מעשה מתחשב שכזה.
פייפר לא הייתה רחוקה. היא השגיחה על המאמן הדג׳, שהחזיק בכוח ביד הסאטיר הקטן שמנקודות תצפית מסוימות ניכר גם בכך שהיה בנו והשתדל למנוע ממנו לרמוס כל דבר אפשרי ברגליו הקטנטנות ועטויות הפרסות. אף אחד לא הזכיר את טבעת העננים המשונה שריחפה סביב פלג גופו התחתון של הילד; ניקו כמעט האמין בכך שהוא היחיד שמבחין בה, עד ששם לב לחצוי אחד מהמחנה הרומי שהגניב שוב ושוב מבטים מבולבלים אל הסאטיר הקטן. ״אה, גיל ארבע הוא גיל מאוד מסוכן עבור סאטירים קטנים,״ המאמן צחקק לעצמו והציג לראווה את בנו לעיניה של נימפת יער גלויה לעין.
ניקו התקרב בזהירות והשתדל למשוך בידה של פייפר בלי לעורר יותר מדיי תשומת לב, אבל לא היה לו סיכוי. ״והנה האח של הכלה שלנו - ניקו, מה בשם האלים עשית לשיער שלך?״ המאמן גער בו, והדבר כמובן משך אל ניקו אינספור מבטים מכל עבר.
הוא הרגיש את עצמו מתכווץ מעט, הרגל שעוד לא הצליח להיפטר ממנו. ״אממ, שום דבר מיוחד. פייפר, את יכולה לבוא איתי לרגע? יש... אה... מקרה חירום.״ הוא הנמיך את קולו.
״מה קרה?״ פייפר נראתה מודאגת קלות, גם אם לא יותר מדיי. האווירה הטובה השפיעה על כל הנוכחים באזור; אלמלא היא, ככל הנראה שניקו היה מתחיל לטפס על עצים מרוב לחץ. היא עקבה אחרי ניקו כשהוא הוביל אותה אל האוהל הגבוה והמאולתר שהוקם עבור הכנותיה של הכלה.
״יש לך במקרה שמלה נוספת?״ הוא שאל אותה כשהם עמדו בפתח האוהל. חלק בתוכו גם רצה להתחנן למסיר ג׳ל כלשהו שיתקן את חוסר הכישרון המשווע של ג׳ייסון ו-וויל, אבל הוא התעלם ממנו והתמקד בבעיה החשובה ביותר שעמדה על הפרק: אחותו. ״אחת עם פחות... עור חשוף.״
״הו, אני מבינה.״ פייפר חייכה ברוגע והעיפה מבט לרגע מבעד לפתח האוהל, בוחנת את הבעיה. אז היא אמרה, ״אני אטפל בזה. בינתיים, אתה... אולי כדאי שתחפש את אחד האחים שלי, שיתקן לך את השיער. עשית את זה בעצמך?״ היא טפחה קלות על כתפו, צוחקת, ואז מבלי לחכות לתשובה נכנסה לתוך האוהל - או בשם אחר, מערבולת הפאניקה של הייזל.
ניקו החל להזעיף את פניו, אבל אז נשמעה קריאה אחרת בשמו והוא מיהר להסתובב כדי להביט בוויל, שלבש חליפה שחורה מהודרת (כמובן שניקו לא היה מודע לעובדה שמחלקים חליפות למי שאין להם כאלה עד שכבר היה מאוחר מדיי) שגרמה לכתפיים שלו להיראות רחבות יותר ולכל שאר גופו להיראות חסון יותר. אפילו השיער שלו היה מסודר הפעם - וככל הנראה על ידי מישהו שבאמת הבין בתסרוקות, כי התוצאה נראתה ממש נחמדה. והיא לא כללה שימוש בג׳ל, דרך אגב.
״אז איך אתה מסתדר?״ וויל סקר את הקהל ההומה בהבעה שניקו כבר למד להכיר. היא צעקה כולה, מתי כבר מגיע הרגע שבו מישהו כאן נופל ונפצע ויצטרכו חובש?
״יותר טוב מהייזל, זה בטוח,״ ניקו הרשה לעצמו לדבר בחופשיות, חיוך עייף פרוש על שפתיו. ״האירוע הזה כל כך גדול...״ כל כך הרבה אנשים ששמעו על סיפורי השביעייה הגיעו כדי להביע את התודה שלהם. ״אני בספק אם היא מכירה אפילו עשירית ממי שהגיעו.״
״לפחות זו אחת החתונות הכי יפות שיצא למחנה החצויים להפיק,״ בן אפולו חייך את חיוכו הזחוח הרגיל ופנה לסקור פעם נוספת את המקום. ״כל עוד פרסי לא יעשה איזו טעות וישכח לשמור על הים בשפל - אה, וג׳ייסון לא יזמן בטעות סופת ברקים מרוב התרגשות... אה, כן, ופרנק לא יעשה מפגן ראווה של חיות ג׳ונגל מרוב לחץ מהחתונה... טוב, חוץ מכל זה, אני די בטוח ששום דבר לא יכול להתקלקל.״
״אל תגיד את זה,״ עם כמה שזה היה מטופש, ניקו עדיין לא היה יכול להשתחרר מהאמונה הטפלה המטופשת הזו לגבי נבואה שמגשימה את עצמה אחרי שעבר כל כל הרבה דברים שלא היו אמורים להשתבש ושהשתבשו בכל זאת איכשהו. הוא מיהר להניח להבעת פניו להתרכך. ״אני מתכוון... לא משנה. מה איתך? אני רואה שלפחות השיער שלך נראה בסדר.״
״אל תהיה כזה. השיער שלך הוא יצירת אומנות,״ וויל צחקק לעצמו, אבל די מהר כבר הרצין. ״בכל מקרה, אל תדאג. אני בסדר, כל אני לא צריך ליילד אף אחד היום.״ לא, בן אפולו לעולם לא יפסיק להתגאות ביילוד הספונטני שעשה במהלך הרגעים הקריטיים של המלחמה בגאיה. זה היה מדהים איך בערבים סביב המדורה הוא הצליח בכל פעם לגרום לסיפור הזה להישמע דרמטי אפילו יותר דרמטי מהסיפורים שג׳ייסון ופייפר שיתפו עם שאר קהל החצויים הנלהבים.
״אתה לעולם לא יכול לדעת,״ ניקו פלט צחוק קצר, אבל אז נזכר בסדר היום העמוס שלו והתמקד מחדש. ״בכל מקרה, אני חייב ללכת עכשיו לסדר את השיער מחדש כדי שאוכל להספיק לראות את הייזל לפני שהיא יוצאת החוצה. נדבר אחר כך?״
״בטח.״ חיוך האיר את פניו של וויל, וניקו לא היה יכול שלא לחשוב עד כמה היה מעדיף להישאר שם ברגע הזה ולספוג עוד קצת מהרוגע שבן אפולו הקרין בשפע. אך הוא בכל זאת כפה על עצמו לנופף לוויל לשלום ולמהר לחפש מישהו שלבוש בצורה מספיק מוגזמת כדי לענות על ההגדרה ׳בן אפרודיטה׳.
כשחזר אל האוהל השיער שלו עדיין היה מוקשה, אבל לפחות עכשיו הג׳ל גרם לו להיראות יותר כמו שיער ולא כמו שחזור של פצצה אטומית. הוא נכנס ומצא את הייזל יושבת על כיסא מתקפל מפלסטיק (כזה מהסוג שלא היה תואם את המעמד בכל מקום אחר) ועוצמת עיניים בעוד פייפר מאפרת את פניה בעדינות. ניקו התקרב בשקט ונעמד לצידן, בוחן את מעשי ידיה של פייפר ומנסה ככל יכולתו להסוות את התפעלותו מיכולותיה לעדן את יופייה של הייזל אפילו יותר.
״ניקו, זה אתה, נכון?״ נראה שהייזל הייתה ממש במתח אם היא הצליחה לשמוע אפילו אותו מתקרב. היא לא פקחה את עיניה, אבל הגיבה באנחת הקלה קצרה כשניקו לחץ את ידה קלות בתוך ידו. ״בבקשה תגיד לפייפר שאין שום צורך באיפור. אני לא רוצה שפרנק ייבהל מדיי... גם ככה עם השמלה אני לא מרגישה מוכרת אפילו לעצמי.״
״היי... זה בסדר.״ לניקו לא היה שמץ של מושג מה הוא אמור להגיד לכלה לחוצה מספר דקות לפני הזמן שבו היא מיועדת להינשא לבעלה, אבל בבוקר הוא הבטיח לעצמו שלפחות ינסה, כך שזה בדיוק מה שהוא התכוון לעשות. ״פרנק יודע עם מי הוא מתחתן, בדיוק כמו שאת יודעת. והוא לא היה עושה את זה אם הוא לא היה רוצה את זה בדיוק כמוך, נכון?״ הוא השתדל להרחיק מראשו את המחשבה על הדחיקות המשועשעות-משהו שלו בפרנק לגבי חתונה בשנים האחרונות. טוב... הוא בטח ידע שניקו לא רציני, נכון?
בכל מקרה, כנראה שזה בדיוק היה מסוג הדברים שלכלה בשום פנים ואופן אסור היה לדעת, כך שניקו שמר אותו לעצמו.
״אני יודעת...״ הייזל מלמלה. ניקו ראה שהיא לובשת שמלה אחרת, מבד דק ובעלת שרוולים שמגיעים עד המרפק. אומנם היא הגיעה עד הברכיים בלבד (ניקו הבחין בכך בעיקר מכיוון שהייזל הניעה כל הזמן את רגליה באי נוחות), אבל הוא הניח שזה היה דבר פשוט יותר עבורה להתמודד איתו. ״אבל...״ היא נשמה נשימה עמוקה נוספת, ונראה שאז היא שינתה את דעתה. ״בכל מקרה, זה בסדר. אני בסדר.״
ניקו הנהן, ואז העיף מספר מבטים חטופים לצדדים. ״איפה כל השאר?״
פייפר ענתה בשמה של הייזל. ״אנבת׳ ופרסי היו כאן קודם, אבל פרסי לגמרי נכנס למצב רוח רגשני של גאווה אינסופית אז אנבת׳ לקחה אותו החוצה כדי שהוא לא יאבד בטעות שליטה על כל העסק של הים וילחיץ את הייזל אפילו יותר.״
״איך אני אוהבת שמדברים עליי כאילו אני לא כאן,״ הייזל רטנה מתחת לשכבת האיפור שעל פניה.
״בכל מקרה, ג׳ייסון אמור לארגן את כל מה שקורה בחוץ - אתה יודע, השביל בין האנשים שצריך להיווצר. הוא היה כאן קודם... בדיוק פספסת אותו, האמת. אבל שלחתי אותו להביא להייזל משהו לשתות לפני שהיא יוצאת, אז עוד רגע הוא יחזור.״ שטף הדיבור נגמר ופייפר היטתה את ראשה מעט הצידה ובחנה את תוצאת ידיה המוגמרת. היא השתמשה בסומק זהוב קל ללחיים - כזה שתאם את צבע העיניים של הייזל, ניקו הבין בהפתעה - ובשכבה קלה של הצבע הזה גם על העפעפיים. חוץ מזה היא עשתה שם עוד כל מני דברים, אבל אלה כבר היו סוגים מורכבים יותר של איפור שניקו לא הכיר. כל מה שהוא היה יכול להעיד היה שכל עורה של הייזל נראה איכשהו שונה עכשיו, כאילו לווה אליו מין זוהר משונה.
״את נראית נפלא,״ הוא אמר בהיסוס קל כשהיא פקחה את עיניה. ״אל תדאגי.״
״כן.״ פייפר חייכה את החיוך הכי מרגיע שלה - דבר שכנראה שנחל הצלחה גדולה יותר מכל מאה החיוכים שניקו חייך קודם לכן, פשוט כי היה לה כישרון טבעי בקשר לכל מה שקשור בדיבור עם אנשים. למעשה, ניקו מצא את עצמו חושד שהיא אפילו השתמשה במעט דיבור הקסמה כדי להרגיע את חברתה המבוהלת. ״הכל יהיה בסדר. היום את עומדת להתחתן עם הבחור שאת אוהבת. הכל סובב סביבך.״
״וואו, את מתחילה להידבק מהאחים שלך,״ הייזל אמרה, אבל חיוך קל היה פרוש כל שפתיה. ״לא חשבתי שמישהו אי פעם יכול ללמד את פייפר מקלין את תורת הקיטש.״
לרגע אחד פייפר התחילה למחות, אבל אז נעצרה כשחיוך קל מטפס על שפתיה. ״מה שעושה לך טוב, הייזל. עכשיו תעשי לי טובה ותעמדי כדי שאני אוכל לראות איך את נראית.״
הייזל החלה להיעמד, זעה באי נוחות קלה, ובדיוק אז נשמע קול מפתח האוהל. ״מים קרים להוד מעלתה,״ ג׳ייסון עופף פנימה בזהירות והושיט את בקבוק הפלסטיק הקטן להייזל, שבדיוק ייצבה את עצמה באמצעות משענת הכיסא. הוא נראה נבוך מעט כשסקר אותה בעיניו. ״את נראית מצוין,״ אמר. ״עבודה של פייפר?״
ניקו לא היה יכול שלא לחשוב על הסיבה הברורה שבגללה ג׳ייסון הוסיף את המשפט האחרון, אבל בדיוק אז נראה שבן זאוס הבחין בקיומו, כך שניקו החליט שאולי הדבר הזה היה מסוג מהדברים שמחכים איתם לאחר כך. ״הרסת את התסרוקת היפהפייה שעשינו לך,״ הוא אמר לאחר שהבחין בשינוי החיובי שנעשה בשיער של ניקו - דבר שככל הנראה היה די קשה לפספס.
״אתה רוצה להגיד לי שאתה אחראי לזה?״ פייפר שאלה בחומרה קלה, למרות שרגע לאחר מכן היא כבר טלטלה קלות את ראשה בביטול והפנתה את מבטה בחזרה אל הייזל. ״בכל מקרה... אני חושבת שאת מוכנה. זה הרגע שלך. תהני ממנו.״ היא טפחה קלות על כתפה של הייזל, שמיד נשפה במתח ונסוגה לאחור.
ג׳ייסון השתדל לחייך. ״היי, את הולכת להראות לכולם מה זה. אני מתכוון... כאילו, לא במובן של מלחמה, כמובן. אני מתכוון, זה ממש לא יום מתאים לאחת כזו, אפילו אם ההיסטוריה שלנו -״
״ג׳ייסון, אתה לא עוזר,״ פייפר סיננה אליו בקול קטן, כשהיא שומרת מופתיות על חיוך על פניה. בעודו מביט בה בהתפעלות ניקו החליט שהוא חייב לשאול אותה איך היא עושה את זה. ״בכל מקרה, הייזל - כולנו מאחורייך. ניקו, הסלסילה אצלך, נכון?״
״אה, היא לא אצלו ביד, אם לזה את מתכוונת,״ ג׳ייסון אמר ואז שלח אל ניקו חיוך מעודד. ״אבל יש עוד דקה או שתיים, אז אני וניקו יכולים לרוץ... בלי למהר בכלל, כמובן,״ הוא הוסיף כשהבחין בפאניקה המתפשטת כמו בהילוך איטי על פניה של הייזל, ״ולקחת אותה מאנבת׳.״
״רעיון מצוין,״ ניקו אמר ולחץ על כתפה של הייזל פעם אחת אחרונה לפני שעקב אחרי ג׳ייסון אל מחוץ לאוהל. ברגע שעמדו בחוץ הם הסירו כמו על פי סימן את מסכת הרגיעה והחלו לרוץ בכיוונים אקראיים בחיפוש אחר אנבת׳.
״הנה היא, ניקו!״ ג׳ייסון קרא בסופו של דבר מספר מטרים מימינו של ניקו, וזה מיהר לצמצם את המרחק ולהגיע לשם במהירות האפשרית. כשהרים בסופו של דבר את מבטו מהריצפה (יותר מדיי אנשים כדי להסתכל קדימה) היא ראה מיד את אנבת׳, שלבשה שמלה קיצית שהייתה פריט הלבוש הראשון שלא היה חולצת-מחנה שניקו ראה אותה בו. פניה לא היו מאופרים כלל, כאופייני לה, אבל שיערה היה מפוזר על כתפיה בצורה נחמדה - אפילו חיננית, ניקו הודה בינו לבין עצמו, אפילו שידע שאנבת׳ תרביץ לו אילו יאמר זאת בקול.
היא אחזה בשתי סלסילות גדושות עלי כותרת אדמדמים וחייכה בהקלה כשהושיטה את שתיהן לניקו. ״כבר הייתי בטוחה ששכחת לקחת אותן,״ היא הודתה וקרצה לעברו. ״כלומר, העובדה שפרסי שכח את הסלסילה שלו לא מפתיעה אותי. אבל לא ידעתי מה מצב הלחץ באוהל...״ בבת אחת היא הרצינה והנידה בראשה בחוסר סבלנות קל. ״בשם האלים, אין זמן לזה עכשיו. פשוט רוצו, בסדר?״
הם צייתו לדבריה בלי לחשוב פעמיים. ״מי ידע שבחתונה עושים כל כך הרבה ספורט,״ ג׳ייסון מלמל בזמן שהוא וניקו מיהרו בחזרה לעבר פתח האוהל. משם הייזל הייתה עתידה לצאת בכל רגע, ולהקלתו הרבה ניקו הבחין מיד בדמותו של פרסי שכבר ניצבה במקום שנקבע לה. בעיה אחת פחות.
״אגב...״ ג׳ייסון הנמיך מעט את קולו והביט בניקו בהבעה מודאגת מעט. ״אתה תהיה בסדר עם כל הסידור של להיות שושבין ביחד עם פרסי? אני יודע שזו לא הייתה הכוונה של הייזל ופרנק, אבל אם זה עדיין מרגיש לך לא נוח איכשהו -״
״עברו ארבע שנים מאז, ג׳ייסון,״ ניקו אמר בעדינות, משתדל להיראות כמה שיותר נינוח כדי שבן זאוס יפסיק לדאוג. ״והאמת היא שאני די שמח שהוא עוזר לי בזה. כלומר, להיות נער הפרחים היחיד היה יכול להיות די מביך, אתה לא חושב?״
חיוך גדול טיפס על שפתיו של ג׳ייסון. ״אם תצטרך משהו, אני אהיה עם תאליה, פייפר, ריינה ואנבת׳ בשורה הראשונה.״ הוא אמר ואז נעלם בין שאר הנוכחים לפני שניקו הספיק אפילו למצמץ.
הלחיים של ניקו כבר כאבו מרוב חיוכים לאנשים שהוא לא באמת הכיר כשהוא נעצר בסופו של דבר לצד פרסי. בליבו גמלה ההחלטה שמיד עם סיום החתונה הוא יערוך לעצמו אחר צהריים חשוך ומעודד בביתן האדס. הוא אמר לבן פוסידון, ״שכחת את הפרחים שלך.״
לרגע פרסי נראה המום, אבל נראה שדי מהר הוא ראה שניקו מחזיק בידו שתי סלסילות ונרגע. הוא הושיט יד לקחת אחת מהן, וניקו העביר לו אותה. ״וואו, אפילו כשבלעה אותי מפלצת ים הייתי מבוהל פחות.״ הוא חייך בהקלה והחל מיד לגולל עלה כותרת אדום אחד בין אצבעותיו. הצפייה בהיפראקטיביות - אשר הייתה הסממן הגדול ביותר של בן פוסידון, איכשהו הצליחה להשקיט מעט את אי הנוחות של ניקו. היא הייתה מוכרת, בשונה מכל כך הרבה דברים במקום הזה. ״אז עכשיו מחכים?״ פרסי שאל אותו, כשמובן מאליו שזה הדבר האחרון שהוא מסוגל לעשות.
״כנראה שכן,״ ניקו אמר, והשתדל לדכא את החלק בתוכו שהשתוקק לזרוק את הסלסילה על הריצפה ולרוץ לחפש את וויל כדי לטמון את הפנים בשולי הווסט השחור שלו, יודע שכך לא ייאלץ להסתכל יותר על אף אחד. תתעשת, הוא דחק בעצמו. חיכית לרגע הזה במשך שנים.
הם חיכו במשך כמה דקות נוספות, ואז במרחק ניקו שמע את מקהלת ביתן אפולו מתחילה לזמר. הוא הסתובב בדיוק כדי לראות את הייזל פוסעת החוצה מהאוהל, לוקחת נשימה עמוקה ואז מביטה בניקו ארוכות לפני שהיא מהנהנת לעצמה ומתחילה ללכת. ניקו ופרסי מיהרו לעקוב אחריה, זקופי גב באופן כמעט מגוחך.
האוזניים של ניקו צלצלו כשפרנק פנה לנשק את הייזל בלחיים סמוקות, משתדל ככל יכולתו לא ללכסן בטעות מבט לאינספור האנשים שעמדו ובהו בו עושה את זה. הייזל חייכה מנגד לשפתיים שלו, לחייה סמוקות אבל עמידתה יציבה ואיתנה כתמיד, ואז נסוגה לאחור ובחנה את פניו כאילו מחדש. ניקו שלח מבט אל פרסי, שמשך בכתפיו וזרק חופן עלי כותרת אקראי על הזוג הנשוי הטרי. בתגובה הוא זכה למבט מצמית מהייזל, שנאלצה לקלף עלה או שניים מלחייה וצווארה, בעוד פרנק צחק קלות ודלה אחד מתוך תלתליה. מחלקו הקדמי של הקהל אנבת׳ מלמלה ״מוח אצה,״ וג׳ייסון הכה במצחו בכף ידו בייאוש. ניקו מצא את עצמו צוחק.
הייזל פתחה את פיה להגיד דבר מה, אך ניקו לעולם לא ידע מה הוא היה אמור להיות כי היא נקטעה לפני שהספיקה להוציא הגה מפיה. הגורם הקוטע היה פייפר, שעלתה לבמה והחוותה בידה לעבר המיקרופון שהייזל עוד אחזה עבור הנדרים. היא מיהרה להושיט אותו לבת אפרודיטה.
״אז... צהריים טובים לכולם,״ פייפר חייכה אל הקהל כולו. כמה אורחים אקראיים מתוכו מחאו כפיים בהתלהבות מוגזמת, ככל הנראה עקב השפעתה רבת העוצמה של החצויה, עד שהושתקו. ״כמו שאתם יודעים, חברי הביתן שלי עבדו הרבה זמן כדי לקשט את המקום.״ עוד מחיאות כפיים. ״אבל בתמורה לכל העשייה שלהם, הייתה להם בקשה אחת.״
הייזל הגתה את המילה ״מה?״ בלי קול ונראתה מבולבלת לחלוטין. פרנק רק החוויר מעט, כאילו בדיוק הודיעו לו שמתקפת ענק על רומא מתרחשת ברגע זה, בזמן ששני הפריאטורים שלה נמצאים בצד השני של ארצות הברית ולא מסוגלים לחזור בגלל שזו במקרה גם החתונה של אחד מהם.
אבל פייפר נראתה רגועה לגמרי. ״אני בטוחה שכולכם מכירים את המסורת. המקור שלה הוא בנצרות, והיא כוללת זר שהכלה זורקת ושבאופן תיאורטי, מי שיתפוס או תתפוס אותו יהיו הבאים להתחתן.״ קולות רבים עלו מהקהל, רובם מלאי התרגשות מהסוג שמאפיין אנשים תמיד כשהם עומדים לצפות בשידור חי של מישהו שמביך את עצמו למוות.
הבעת פניה של הייזל נרגעה, כאילו נדמה היה לה תחילה שפייפר עמדה להכריז על מופע אקרובטיקה בכיכובן של בנות אפרודיטה על פסלה של האלה הרה שניצב מאחוריהם (הוא הובא עבור הטקס. תחילה כולם מחו, אבל מסתבר שזו מסורת).
ההמולה געשה אפילו יותר כשאחת מבנות אפרודיטה עלתה על הבמה בקפיצה קלילה, אוחזת בזר קטן ועשוי פרחים צהובים אביביים בידיה. היא הושיטה אותו להייזל, וחיוך האיר את פניה כשפייפר קראה, ״מוכנים?״ ואז החלה לספור לאחור. ״שלוש, שתיים, אחת...״
הייזל נראתה מהוססת, אבל לאחר רגע קצר של מחשבה התנערה וזרקה את הזר לאוויר. ניקו הסמיק לגמרי והשתדל ככל יכולתו לא להביט בפניו של וויל במהלך הרגע הקטן שבו הוא עופף, אבל אז לפתע הזר קפא באוויר וניקו לא היה צריך להתאמץ יותר. כל המבטים הוסבו באחת אל ג׳ייסון, אך גם בן זאוס נראה מבולבל למדיי בעצמו. ואז הזר צבר עוד ועוד תאוצה עד שנחת הישר על זרועותיה המשולבות בחוזקה של אנבת׳.
היא נסוגה לאחור, פיה פעור מעט - למרות שזה נסגר במהרה. כעבור רגע קצר היא כבר הבינה את העניין ועברה לנעוץ מבט רושף בפסל הרה המתנשא מאחור. ״עברת כל גבול אפשרי עכשיו,״ היא אמרה בקול מסוכן, שהביא את פרסי במהירות לעמוד לצידה ולטפוח בהיסוס על כתפה בניסיון להרגיע אותה. לרגע אחד נדמה היה לניקו שזוויות פיו של הפסל מתקמרות מעלה בתגובה, אך הוא רק הניד בראשו והפנה מהפסל את מבטו.
היחיד שנראה שהרוויח מהעניין היה וויל. הוא מיהר לעזוב את מקומו לצד חבריו למקהלת בני אפולו, לגשת אל אנבת׳ ולנטול את הזר מידיה. ״תני לי לראות.״ הוא החל לבחון את זרועותיה בביקורתיות, אך אז הבין מדוע כולם מסתכלים עליו בכזו תשומת לב. ״אלים אדירים. קח את זה ממני, אני בתפקיד.״ הוא דחף את הזר אל ידיו של ניקו וחזר להתמקד באנבת׳, שנופפה בידיה בקוצר רוח קל כמו כדי להבהיר שלא אירע לה דבר. ניקו מצמץ בהפתעה; האם זה היה רק דמיונו שתעתע בו, או שוויל סולאס הסמיק?
אבל השעשוע נפוץ במהרה כשהמבטים עברו להינעץ בניקו. הוא סקר את הקהל במהירות, החרדה המוכרת מתשומת הלב מטפסת בתוכו. לבסוף מצא לעצמו מטרה נוחה והעביר את הזר לגרובר, שנגס בו בסקרנות. נראה שהטעם מצא חן בעיניו, כי הוא עשה זאת בשנית והעניין בו נעלם.
לרגע אחד השתררה שתיקה, ואז פייפר, שעוד אחזה במיקרופון בידיה, השתלטה על העניינים. ״אז מי מוכן כאן לרקוד?״
אינספור קריאות עלו מכל עבר, וניקו אצר את נשמתו כדי לא להגיד משהו שעלול להישמע כמו ״לא אני״, כי וויל בדיוק הסתובב אליו ונעץ בו את מבט ה- ״אתה. כאן. עכשיו.״ המוכר שלו. ניקו משך בכתפיו והשתדל להיראות כאילו שום דבר כאן לא מרגש אותו במיוחד, אף על פי שבכנות הכל ריתק וזעזע אותו לסירוגין.
מוסיקה החלה מתנגנת מעמדה מאולתרת אשר הוקמה - כמו הבמה המוגבהת והעמודים שעליהם נתלו הקישוטים - על ידי בני הפייסטוס. לניקו לא היה מושג מי בחר את השירים, אבל באותו הרגע הוא הופתע לגלות שלא באמת אכפת לו. הוא נשא את מבטו אל וויל, שהסתכל עליו במבט בלתי מפוענח ואמר, ״רעיון עלי הכותרת שלך מכפיל את הסבירות של כל מי שנמצא כאן להחליק.״
ובאמירה זו הוא תפס בקלילות בידו של ניקו ומשך אותו בעקשנות אל בין הרוקדים. המוסיקה עטפה אותם מיד. בעודו משתדל לא למעוד בצורה ממש מגוחכת (ולהיות החצוי הראשון בחתונה הזו שנאלץ לעבור את הטיפול המחמיר המלא של וויל), ניקו הבחין בדמויותיהם המוכרות של ג׳ייסון ופייפר ופרסי ואנבת׳ אי שם ליד, חגים זה סביב זה, דוגמאות חיות לאיך שזוגות אמורים להיראות. אי שם במרחק גרובר ודפנה הסתחררו במין ריקוד כפרי משונה, ולצידם טייסון ואלה קיפצו באוויר במשהו שככל הנראה לא ממש היה ריקוד והיווה איום ממשי לכל קישוטיהם היקרים של בני אפרודיטה, אבל עדיין היה מתוק להפליא.
ניקו התיק את מבטו בכוח מהזוגות האחרים כדי לנשום נשימות עמוקות ולעצור בעצמו מלהילחץ מכל הצפיפות סביבו. חלק בתוכו רצה לצרוח על וויל להוציא אותו מכאן, מהר, לפני שהכל יתמוטט ויהיה יותר מדיי פחמן דו-חמצני באוויר בשביל לנשום וניקו יתמוטט לגמרי.
אבל וויל נראה כל כך קורן באותו הרגע. כמו בכל הרגעים שבהם הוא לא עמל כל כך קשה כדי להיראות כמו המרפא המקצועי והקשוח שתמיד שאף להיות, משהו כבד ירד מעל הכתפיים שלו. על שפתיו נפרש חיוך גדול ועיניו נצצו כמו עיניו של ילד שבדיוק קיבל את הדבר שחיכה לו במשך נצח. עם שיערו המסורק והחליפה הוא נראה בוגר, איכשהו, אבל בו זמנית גם צעיר כל כך. חי. ניקו לעולם לא יבין מדוע חיים שכאלה יישאו אליו את העיניים שלהם. הרי, לא משנה כמה הביטחון העצמי שלו עלה בארבע השנים האחרונות, כשהסתכל במראה הוא עדיין לא היה יכול שלא לראות סביבו את אותה עננת מוות שרדפה אותו תמיד.
אבל וויל לא ראה אותה, כאילו זו הייתה גלויה לעיניו של ניקו בלבד. ברגעים הגרועים שלו ניקו חשב שאולי במובן מסוים הוא בעצם משקר. ברגעים הטובים יותר הוא חשב שאולי זה בכלל אומר שהוא מדמיין.
המוסיקה כמו נמשכה לנצח, וניקו הרגיש במעומעם את המבטים שנתלו בו ובוויל, הזוג הלא שגרתי, אבל לדברים כאלה הוא למד להתרגל כבר מגיל עשר. הוא אימץ את החליפה השחורה המרקדת לחזהו, עוצם את עיניו ומשתדל להמשיך לנשום נשימות עמוקות ולהתמקד ביתרונות שבמצב. זרועותיו של וויל הקיפו אותו, והוא שאל את עצמו אם ככה מרגישה שייכות.
״אם אתה רוצה את השינוי, לך וקח אותו,״ הפסיכולוג אמר לו בפעם הראשונה שבה ניקו נפגש איתו. לקחו לוויל שנתיים שלמות לשכנע את ניקו לעשות את הצעד הזה. עכשיו כל מה שניקו רצה היה להוכיח לבן אפולו - ולעצמו - שהוא מסוגל לעשות את השינוי הזה ולפתוח את עצמו בפני העולם.
השיר הסתיים בצליל יחיד ואחרון וניקו התנתק מוויל, מתנשף מעט מהקרבה והדחיסות שהקיפו אותו במשך זמן רב כל כך. מולו, חיוך גדול האיר את פניו של וויל. ״שלוש וחצי דקות,״ הוא אמר ותפס בידיו של ניקו, כמעט חזק מדיי. ״שבהן רקדת איתי בתנאים האלה ולא ברחת ועשית דברים ממש מטופשים במקום.״
״אלה היו שלוש וחצי הדקות הארוכות בחיי,״ ניקו הודה, ו-וויל רק חייך את החיוך העקום הרגיל שלו ולחץ קלות שוב את ידו של בן האדס. ניקו עדיין לא הצליח להתרגל לכך שלאחרונה ידו של וויל הפכה לחיוורת יותר מבין השתיים.
״בסדר. אז אני הולך להצטרף לשאר האחים שלי. במקרה ותצטרך עוד מישהו שירקוד איתך... טוב, אני בטוח שאם תנסה מספיק חזק, אין שום סיכוי שג׳ייסון יצליח לעמוד בקסם האישי המפתה שלך.״
ניקו חייך בעייפות. ״אני חושב שאני אלך לשבת קצת בצד. כל הרעש הזה מעייף אותי.״
וויל צחק והניד בראשו. ״פעם ניקו, תמיד ניקו. חם היום. תזמין שתייה. וכשאתה עושה את זה, תבקש מיץ סחוט טרי. אתה צריך סוכר, וכל שאר המיצים מלאי רעלנים, ומיץ לא טרי הוא לא -״
״אני יודע,״ ניקו קטע בעדינות את מטח ההוראות הרפואיות שוויל המטיר עליו. ״לך לשיר עם האחים שלך.״
״אם יבקשו מאיתנו הדרן, אני אקדיש אותו לך!״ וויל קרא מעבר לכתפו ונעלם עוד לפני שניקו הספיק למחות. בינתיים המוסיקה התחילה מחדש, עם שיר קצבי יותר. זוגות איטיים יותר התנתקו. הקהל התערבב, וניקו נסוג והתרחק לפינה המוכרת שלו בצללים. לפעמים הוא הרגיש כאילו לא משנה עד כמה ינסה, בסופו של דבר הוא לעולם לא יצליח להתנתק מהפינה הזו לגמרי. חותמה כבר היה טבוע בתוכו, והפצע אומנם הפך לצלקת, אך הוא בכל זאת היה גלוי.
הוא לא ידע כמה זמן ישב בצד; לו זה הרגיש כמו נצח, אבל יותר מדיי זמנים הרגישו בצורה הזו עבורו, כך שככל הנראה שחלפו רק כמה דקות. הוא הקיץ מהבהייה הלא ממוקדת שלו בקרקע רק כשגוף נוסף התיישב לצידו. ״היי. מישהו כאן נראה מדוכא.״ הוא אמר.
או יותר נכון, היא אמרה. ריינה היטתה את ראשה בתנועה דמויית הציפור האופיינית שלה כדי להביט בניקו. חיוך מעודד קל היה מונח על שפתיה והיא לבשה מכנסי ג׳ינס ארוכים וחולצה לבנה ודקה, אשר ככל הנראה שהיו שיא החגיגות שהייתה מוכנה להגיע אליו. בידה הייתה כוס פלסטיק מלאה עד מחציתה בקולה.
״אני בסדר,״ ניקו אמר באוטומטיות, אך אז הבחין במבטה של ריינה ונאנח. ״זה שום דבר מיוחד. הייתי צריך קצת הפסקה מכל הרעש והמוסיקה.״
ריינה הנהנה לעצמה, מבטה מרחף על פני הרוקדים שהסתחררו זה סביב זה במופע מרשים של פעלתנות ואנרגיה. ״אז שנינו באותה סירה. אני פשוט לא הטיפוס של רחבת הריקודים, כנראה.״ היא פלטה צחוק קשה מעט.
ניקו חייך קלות. ״ומה עם אהבת חייך מחכה לך שם, ריינה?״ הוא שאל בקול מתגרה מעט, זוכה לחבטה קלה בכתף מהחצויה השנייה.
״אמרתי לך כבר, הנבואה הזו מטופשת לגמרי,״ ריינה הזעיפה את פניה קלות. ״אנחנו אפילו לא בטוחים שזה הגיע מאפרודיטה. בכלל. למעשה, זה יכול להיות גם סתם זיוף או מתיחה על חשבוני.״
״את מכירה מישהו טיפש מספיק כדי להתעסק איתך?״ גבותיו של ניקו התרוממו.
ריינה שקלה את הדברים במשך רגע אחד, שהספיק לניקו כדי להבחין בצללית נוספת שעזבה את הרחבה בכיוונם ולתהות אם הוא אמור לחייך בנימוס או להתנהג כאילו הוא לא שם לב אליה עד שהיא תגיע קרוב יותר. אז ריינה אמרה, ״לא.״ והיא וניקו החלו לצחוק כמו כל פי אות, בצורה שניקו כבר למד להעריך עקב העובדה שרוב הזמן ריינה הייתה אחת החצויות הרציניות ביותר שהכיר. הוא בקושי שם לב לכך שכל החששות שלו מהדמות המתקרבת נמוגו.
דמות שהתבררה כאנבת׳ כשזו התיישבה ליד ניקו וכמעט - אבל רק כמעט - הבהילה אותו. היא עדיין נראתה מרוגזת מעט. ריינה השתדלה להשתלט על הצחוק שלה, שבל מקרה כבר היה בשלבי הדעיכה האיטית. ״עדיין הזר?״
אנבת׳ שילבה את ידיה בהתרסה מחדש. ״גאווה מטופשת. לא הייתה לה זכות. בכלל, בכלל לא הייתה לה זכות.״
״על זה אין וויכוח,״ ניקו מלמל בקול שקט וזכה למרפוק ידידותי קל מאנבת׳.
״בהחלט אין,״ ריינה חייכה קלות. ״למרות שאני מודה שזה היה מחזה מאוד משעשע לצפייה.״
אנבת׳ התרככה מעט, אבל נראה שעדיין היו לה טענות בשרוול. ״כלומר, הזר נועד לאנשים שעדיין לא התחתנו, וחוץ מזה - זה לא משנה. לא הייתה לה זכות. זו הייתה השפלה פומבית, ובכלל לא עזר שוויל היה צריך לבדוק אותי אחר כך.״ עם כל מילה שאמרה הבעת פניה הזעיפה עוד, אבל לקראת סוף המשפט היא עצרה לרגע כדי להעיף מבט מהוסס בניקו. ״למרות שהוא עשה עבודה מצוינת, כמובן.״
״וויל דואג לכולם יותר מדיי,״ ניקו נופף בידו בביטול. ״הוא בטוח שזה התפקיד שלו לטפל בכל פציעה קטנה בשטח. היית סבלנית באופן מעורר הערכה.״
״אני שמחה לשמוע,״ אנבת׳ התחילה לחייך. ״אגב, מזל טוב על זה שהיית נער הפרחים. שמעתי שחיכית לזה הרבה זמן.״
ריינה פלטה צחוק קצר. ״קצת? את צריכה לשמוע עד כמה פרנק היה לחוץ. כבר שבועות לפני החתונה הוא התחיל לפחד שניקו ילך עם התפקיד שלו רחוק מדיי.״
״טוב, היית מקסים,״ אנבת׳ הרגיעה את ניקו, שכבר פתח את פיו למחות.
הם המשיכו לשוחח בשקט במשך מספר דקות, וניקו הרגיש את החרדה בתוכו שוככת ככל שהשיחה התגלגלה. בשלב מסוים ג׳ייסון ופייפר הצטרפו, ואז פרסי הגיע עם כוס מים גדולה שלאחר כמה דקות כבר נשפכה ברובה על גב ידו רק כדי שהוא יוכל לגרום לה להירטב ולהתייבש לסירוגין תוך כדי דיבור. הסתבר שהוא שכח - שוב, לדבריה של אנבת׳ - לנטול את כדורי הריטלין שלו הבוקר. ניקו לא הופתע לשמוע שפרסי צריך לנטול כאלה; אחרי הכל, הבחור כבר הלך ללמוד באוניברסיטה, וברומא החדשה לא היו יותר מדיי חלופות.
כשפרנק הצטרף גל של מחיאות כפיים געש בין שאר החצויים, ובן מארס הסמיק לגמרי בעודו מתיישב ביניהם. הוא נראה פחות כמו ילד בתוך חליפת החתן המגוהצת שלו, וניקו השתדל לחייך אליו בצורה שקיווה שנראתה מרגיעה ולא סתם מלחיצה כמו בדרך כלל. הוא התמלא אהדה כלפי הבחור הצעיר שכרגע התחתן עם אחותו, גם אם זו לא הייתה אפילו קרובה במעט לאהדה שחש כלפי האחות המדוברת. ״אני רוצה לקבור את עצמי,״ פרנק אמר בקול מכווץ מעט. ״מישהו מכיר מקום מתאים?״
״חבל. למות בתוך גאיה?״ פרסי עיווה את פניו קלות. ״תעשה משהו פחות אירוני. אני ממליץ על לטבוע.״
״חבל לספר לו על דרכים להתאבד. הוא כרגע התחתן,״ פייפר בחנה את הנוזל בכוס מיץ התפוזים הנוספת שוויל ספק ביקש ספק פקד עליה שתביא עבור ניקו. ״אני לא בטוחה שזה מיץ טבעי, ניקו. אתה חושב שוויל יכעס?״
״מה שוויל לא ידע לא יפגע בו,״ ניקו משך בכתפיו ובחוסר תשומת לב לקח את הכוס מידיה של פייפר ושפך את תוכנה למרגלותיו על האדמה. ״אתה יכול להעביר לי קצת מהמים שם, פרסי?״
״אוי.״ פרסי בהה בכוס, שמסתבר שכל תוכנה כבר נשפך על הזרוע שלו. ״היית צמא?״
״אה, אממ, זה בסדר.״ ניקו זע במקומו במבוכה קלה, כשחשש שפרסי יציע להביא לו אחת חדשה מילא אותו (הוא עדיין לא הצליח להשתחרר מהפחד להיות חב טובות לאנשים). הוא מיהר לפנות אל פרנק. ״איך הייזל?״
״אני חושב שהיא בסדר.״ פרנק נשא מבט אל הרחבה ונראה מודאג מעט. ״אני מתכוון, לא ממש הספקתי לדבר איתה עדיין... כלומר, רק רקדנו קצת ברחבה. ואז משכו אותה משם... אני אפילו לא זוכר מי.״ הוא קימט את מצחו בניסיון להיזכר, וכשלא הצליח הדאגה התמהלה במעט בהלה.
פייפר הנהנה מיד, אמפתיה ממלאת את עיניה. ״אל תדאג. זה נורמלי לגמרי. יהיה לכם את כל ירח הדבש שלכם לדבר על דברים. אגב, לאן אתם נוסעים?״
״חשבנו על ניו יורק,״ פרנק אמר, ובתגובה למבטים ההמומים שננעצו בו הוסיף, ״כן, אני יודע, קרוב כל כך למחנה. אבל זו עיר שאפשר לבלות בה בקלות, ואנחנו לא רוצים להתרחק יותר מדיי, לא כשאני צריך להיות זמין...״
ריינה נראתה מודאגת. ״אם זה קשור לעובדה שאתה פריאטור, אני מסוגלת להתמודד עם המחנה לבד במשך כמה זמן. בדיוק בשביל זה אנחנו שניים, אתה יודע.״
״אני יודע.״ פרנק השפיל מבט. ״ובכל זאת. קרוב זה טוב.״
ניקו הנהן. את זה הוא היה מסוגל להבין, אבל הוא לא אמר הרבה בתגובה כי היו שם כל כך הרבה אנשים. במקום זאת הוא הסתפק בשיחה שקטה עם ג׳ייסון על משחקי המלחמה בשבוע הבא.
החתונה המשיכה להתנהל. הריקודים הפכו דלילים, עד שנגמרו. הייזל מצאה את ניקו ומחצה אותו בחיבוק במשך קרוב לחצי דקה ואז קבעה איתו שעה ספציפית בערב - לפני העזיבה שלה ושל פרנק לירח הדבש - שבה תספר לו על כל מה שקרה ועל כל הרגשות והמחשבות שלה, ו-וויל התמודד בגבורה עם מבטיו הרצחניים של ניקו כשהוא הקדיש לו שיר.
הכל עבר, ואז נגמר, וניקו חשב, זה לא היה כל כך נורא. אומנם חליפות ושמלות יכולים להיות עסק מתסכל למדיי, אבל בסופו של דבר זה משתלם. הכל משתלם - מתחיל ומסתכם בחיים עצמם.
חיוך טיפס על שפתיו בהדרגה, בעוד השמש החלה לשקוע באופק. החליפה שלו שיקפה את צבע השמיים והרוח בידרה את שיערו והרסה את התסרוקת מחדש כשניקו נעמד. החול הרך שקע מעט תחת נעליו, אבל בשונה מבדרך כלל זה לא הפריע לו במיוחד. הוא התחיל ללכת קדימה, בלי מטרה, בלי כיוון.
אולי הוא פשוט ימצא את וויל ושניהם יבזבזו את כל הערב בצפייה בסרט כלשהו שהאחים של וויל אספנו במחסן של ביתן אפולו. אולי הכל באמת היה עד כדי כך פשוט.
חיוך טיפס על שפתיו בהדרגה, בעוד השמש החלה לשקוע באופק. החליפה שלו שיקפה את צבע השמיים והרוח בידרה את שיערו והרסה את התסרוקת מחדש כשניקו נעמד. החול הרך שקע מעט תחת נעליו, אבל בשונה מבדרך כלל זה לא הפריע לו במיוחד. הוא התחיל ללכת קדימה, בלי מטרה, בלי כיוון.
אולי הוא פשוט ימצא את וויל ושניהם יבזבזו את כל הערב בצפייה בסרט כלשהו שהאחים של וויל אספנו במחסן של ביתן אפולו. אולי הכל באמת היה עד כדי כך פשוט.
הרגיש לו הגיוני שזה יהיה כך.