"חם רצח", לח זוועה, מצב פוליטי - בטחוני איום ונורא, כלכלי לא משהו, אבל החופש עושה לי טוב כל כך, שאני לא מצליחה כמעט להתבאס, למעט הימים הנוראים בין ערבים ליהודים שייבשו אותי לגמרי וליחלחו את עיניי וליבי שתת ושתת. אבל זכרון קצר לי, לנו, ואם
קפאה אצבעי ולא נגעה במקלדת, הנה היא מדלגת ומקפצת כאילו שבתי לחיות בשוויץ מולדתי הקרירה והתרבותית הצחה והנאורה מאז ומעולם היא ביתי.
יש לי חתול חדש, חתול בעל שלוש רגליים בלבד, אבל קסם אישי מרובה לו, ופחד ענק. הוא לא סומך עלי, הוא חושש כלכך, מרבית היום הוא מתחבא לו מתחת למיטה ורק בשעות האוכל: בוקר, צהרים וערב, הוא מגיח החוצה. לאחר האוכל, כאילו מתוך נימוס ומנהג חברתי,
הוא נשאר איתי קצת בסלון ומניח לי להשתטות : "פססס....בוא...בוא...אל תפחד, אתה מותק...קושקוש... אני אוהבת אותך...לא אעשה לך רע..." הוא מצידו שומר על מרחק נגיעה, אבל מסכים ברצון לשחק איתי בחוטים וקופצים למינהם, כדור, סליל וכאלו מין משחקים האהובים על חתולים כל זמן שהמרחק הפיסי ביננו אינו מצטמצם.
בהזדמנות ראשונה כשהוא מרגיש שפרע כבר את מחיר ארוחתו ,הוא מתחמק ממני, מקפץ כקנגורו ונעלם מתחת למיטה. החתול נאסף מהרחוב על ידי שכניי, והם גם העניקו לו את השם: 'גיטסו' שזו החצובה בעלת שלושת הרגליים "הטובה בעולם". הם חמלו על גיטסו כשראו
אותו מהלך כשראשו בתוך מיכל פלסטיק אותו הוא לא הצליח להסיר. קשה להשתחרר עם רגל שמאלית קדמית חסרה. אבל הנה, מהחוסר- שפר עליו מזלו. משלא הסתדר עם חתולי הבית שאצלם,כלומר: הם אלו שסירבו לקבלו לחיק המשפחה, עבר אחר כבוד אלי.
שלושת חתוליי פסו מהעולם בתוך שנתיים, שניים מהם בתוך החצי השנה האחרונה, וחיי הפכו למשמימים. נקיים יותר, אבל עם הרבה פחות שמחה. והנה כבר שבוע שגיטסו מתחיל למלא את הבית בקולות חיים. המזגן מוסיף את שלו 24/7, המאוורר מקשט באקורדים
נוספים, ואילו אני ממעטת לצאת מהבית בחום המהביל, מעדיפה לרבוץ על הכורסא, לקרוא או לרקום, מדמה עצמי בלהלהלנד, הארץ המובטחת.
שידרגתי לווינדוס 10, ואין לי מושג מה בעצם השינוי שקרה למעט קצת גרפיקה אחרת. "גשר מעריב" שכולם מרבים לדבר עליו, עומד להחרב ולההרס, וזה לא ממש מרגש אותי. מה יופי בו? ומה ההדר? והאם לא עצוב יותר שעיתון מעריב כבר נחרב הרבה לפני כן? הייתי
שמחה מאד אם יחד איתו, ככה ב'סט קומפלט' יהרסו גם את התחנה המרכזית, כיכר אתרים, וכיכר דיזינגוף. כן, כן, כנהוג במקומותינו: בסוף הקיץ = מבצעים לוהטים, פיצוץ של ממש: "שלושה במחיר אחד!"
ומה עכשיו?
הגשר ירד, החופש יגמר, ואז? נמשיך להיות תקועים במבוי סתום בלי אופק מדיני,חברתי,כלכלי ? לא נראה שום תקווה או משב רוח לאמונה? כרגיל, ממתינים. זכור לי משפט אלמותי שקדם למלחמת יום הכיפורים: "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר".
וכל השאר הסטוריה.
אבל באמת שלא בא לי לבאס לכם ת'נשמה ולסיים את הרשומה בקולות יאוש, אז רק אשאל: מה נסגר? עם החום, החופש, והדרך ללא מוצא? אז עד שנתראה שוב ונברך, ונאחל את כל הדברים הטובים לשנה החדשה, נמשיך בינתיים את מלאכת החיים.
אני מבטיחה שאזכור:
לפעמים, חתול שלוש רגליים, ללא עתיד גדול להצליח ולשרוד ברחוב, זוכה למהפך בחייו, ואולי יש בכך- עבורי לפחות, משל ושנינה, דוגמה ומופת, ואל לנו כלל וכלל לפחד, או לאבד תקווה...מהחושך, מהחוסר, אולי תצמח טובה!