"אך זו בושה שיש מצב בו הזמן זוחל כצב בזמן שכל או רוב הזמן אתה בוכה איך רץ הזמן"
(מאיר אריאל – דוקטור התחכמות)
זה סוד ידוע שתחושת הזמן שלנו היא אלסטית להפליא. אצל רופא השיניים שעה אחת יכולה להימשך נצח, בעוד שחופשה בחו"ל של שבועיים נגמרת כהרף עין ברגע שאתה יורד מהמטוס, למשל.
תחושת הזמן שלנו גם מאוד משתנה לגבי אותו דבר בזמנים שונים. בזמן שהייתי תלמיד היה נראה לי שבחיים לא אגיע לגיל 18, ובית הספר יימשך לנצח. היום זה נראה לי כאילו כל תריסר השנים שביליתי בבית הספר עברו במהירות הקול. אני עדיין מופתע בכל פעם שאני נזכר שעברו כבר 20 שנים מאז שהתחלתי את חטיבת הביניים.
לפעמים שני אנשים חולקים את אותו המרחב אבל חיים ברצף שונה לחלוטין של זמן. תחשבו למשל על דייט כושל חד צדדי. היא רק סופרת את השניות הזוחלות לאיטן בזמן שהיא מנסה לחשוב על תירוץ כדי לברוח משם, הוא מרגיש כאילו הם רק הגיעו וכבר הגיע הזמן להיפרד.
אבל מה שאני, לפחות, לא ידעתי בעבר – זה שלפעמים אותו אדם יכול לחיות בשני רצפים של זמן בו זמנית. אפשר להרגיש כאילו הזמן זוחל ומשתרך לאטו ובו בעת הוא טס קדימה במהירות מסחררת. לנסות נואשות למשוך את הזמן ולתפוס עוד רגע חולף לפני שמאוחר מדי ובו זמנית להשתגע מההמתנה הבלתי נסבלת למחר.
פה בדיוק אני נמצא עכשיו. אם אשאל את עצמי בעתיד איך הרגשתי בערך בתקופה הזאת, התשובה תהיה פשוטה: אני מרגיש שהזמן בורח לי וזוחל. זה נשמע קצת לא ברור? גם לי. זה מבלבל אותי לחלוטין. זה משגע אותי. זו הבעיה.
שלושה חודשים. זה הזמן שאני צריך לחכות עד שאקבל תשובה סופית. במהלך הזמן הזה אמורים לעבור הטפסים שלי משגרירות יפן בישראל אל משרד החינוך היפני – אשר ישקול האם לאשר לי את קבלת המלגה ללימודים לשנתיים בארץ השמש העולה. בינתיים כולם מברכים אותי ושואלים אותי על התכניות שלי. אני לא מתחייב לשום דבר מעבר למועד הטיסה הצפוי (אפריל 16') וצוחק עם חברים על כך שארעב שם בתור טבעוני. אפילו ההורים שלי הפסיקו להציק לי על זה שאני לא מתחתן כרגע (ובמקום זה התחילו לתכנן על נכדים יפניים... כאילו שזה הולך לקרות!).
אז יכול להיות שזה באמת ייקרה. יכול להיות שסוף סוף אגשים את שאיפתי מזה יותר מעשור ואלמד ביפן. אולי אפילו אוכל להתקבל ללימודי דוקטורט שם ולנצל את המלגה הנדיבה (יחסית) של ממשלת יפן כדי לעשות צעד בכיוון של קריירה אקדמית. זה יהיה מדהים!
אבל אולי בסופו של דבר כל הרעש הזה ייגמר בקול ענות חלושה. אולי היפנים ידחו את הבקשה שלי מסיבה זו או אחרת? אולי אני אמצא את עצמי באפריל בארץ, עם הרבה אוכל טבעוני אבל בלי תכניות, עבודה או כיוון לעתיד. את כל זה אדע (בתקווה) רק בדצמבר. ובינתיים אני מחכה. והזמן? הוא ז...ו...ח...ל...
ומצד שני, כבר עברה כמעט שנה מאז שהגשתי את עבודת התזה שלי. בעוד חודשיים יגיע שוב יום ההולדת שלי ואני אהיה כבר בן 32. זה נראה כאילו רק אתמול עוד הייתי בהלם מכך שאני מחליף את ספרת העשרות בגיל, והנה אני כבר מתחיל לשקוע עמוק לתוך העשור הרביעי בחיי.
המנחה שלי הציעה לי בזמנו לכתוב מאמר במשותף אתה על בסיס עבודת התזה שלי. אמרתי לה שאשמח והיא ביקשה שאנסח רעיון כללי למאמר. מאז עברה יותר מחצי שנה, ועוד לא עשיתי כלום. בערך באותו הזמן שבו הגשתי את התזה, מצאתי עבודה בתור עוזר מחקר עבור שני מרצים נחמדים ומוכשרים. הוטל עלי לנהל פרויקט של כ- 11 חודשים. באותו הזמן זה היה נראה לי המון. אבל הזמן עומד להסתיים והפרויקט לא. ובכלל, המון מבני גילי כבר נשואים, עם עבודה קבועה, לחלקם כבר יש ילד או שניים ומשכנתא. ואני? אני במסלול המהיר להיות רווק זקן עני ומובטל עם יותר מדי תארים חסרי משמעות. אני צריך לקחת את עצמי בידיים!
כשאני חושב על כל אלו אני מבין שיש לי כל כך הרבה מה לעשות. שבזבזתי כל כך הרבה זמן – ושנשאר לי עוד כל כך מעט לפני שיהיה מאוחר מדי. ופתאום נראה שהזמן רץ הרבה יותר מדי מהר. לאן נעלמה חצי השנה שבה הייתי צריך לעבוד על המאמר? 11 החודשים של הפרויקט? 32 השנים של חיי? מתי אספיק את כל מה שאני עוד צריך לעשות? הזמן רץ!!
אז אני מבלה את זמני במצב של פיצול אישיות מתקדם ומייחל בו זמנית שהזמן יעבור כבר! אבל שיחכה קצת קודם. השפיות שלי כבר התייאשה מלנסות להחליט על אחד מבין השניים ופשוט קפצה מהחלון ונעלמה. ואני נשארתי להסתבך עם עצמי.
אז עומר העתידי, עזוב את מה שכתבתי קודם. אם אתה שואל את עצמך איך הרגשת בעשרת ימי תשובה של שנת תשע"ו? אז תדע שהרגשת שאתה מתחרפן! בעע...
זה הכל.