כשהיינו ילדים הרבה פעמים היינו ברוגז. תוצאה של כעס, עלבון, רוגז. כשהתבגרנו למדנו למתן את הרגשות, למדנו לעשות מן פוס שכזה, לחשוב, לחשב את צעדנו ולהירגע.
למדנו לדבר על מה שמציק לנו, למדנו ללבן עניינים, להקשיב לאחר ולנסות להגיע לעמק השווה. נכון, לא לכולם זה קורה, יש כאלה שנשארו עוד שם, בילדות, יש להם כישרון כזה, לשים חומה, להסתובב עם פרצוף כעוס, לא לדבר, לא לפנות, פשוט ברוגז.
בעלי הוא אחד מהם. הוא נשאר אי שם בילדות. כשמשהו מפריע לו הוא כועס. הוא ברוגז. כל פעם שזה מגיע למצב כזה הוא מקבל ממני אפס במשא ומתן, אפס בהידברות ואפס בהבנת החיים. לפעמים בא לי להכין לו תעודה עם המון אפסים, לניילן אותה ולשלוח אותה היישר להורים. פעם אחר פעם אני מוצאת עצמי "הבוגר האחראי", אני שואלת, מנסה להגיע לנקודה שממנה התחיל הכל (כשהוא מביט בי במבט של "את התחלת"), אני מנסה להסביר את הצד שלי, את ההתנהלות הלא נכונה ביחסים בנינו, את התנהגות הברוגז שלו שלא תורמת דבר ליחסים שגם ככה נמצאים על חוט השערה, אבל הוא ברוגז!!!! ואז אני מיד מגניבה מבט לילד הקטן שלנו ואומרת לו "אל תלמד"!!!
ניסיתי לחקור את זה מעט וגיליתי שגם אבא שלו היה כזה. כשהיה כועס היה ברוגז עם חמותי, אבל ככל שהתבגר זה עבר לו. כך גם אחיו הגדול של בעלי.
הבנתי שיש בעיה משפחתית, הם לא יודעים להתמודד, וההתמודדות היחידה היא שתיקה. הרי שתיקה, היא סוג של אמירה וברור שהיא לא גורמת לשחרור, ובטח לא עושה טוב לשום חלק בגוף כולל קבוצת השרירים בפנים שבטח עייפים מלהיות סטטיים כל כך הרבה זמן.
ניסיתי הכל. לדבר, לפייס, להסביר, להעלב, לשתוק (לחמש דקות), להתנהל כרגיל ושום דבר לא עוזר.
הבן אדם ב ר ו ג ז!!!!
עכשיו מה שנותר לי, להמתין שיתבגר...
או שלא 
.