אני שונאת את פסח! ש ו נ א ת ! ! ! מתעבת את החג הזה. מבין כל החגים והמועדים שלנו, זה החג הכי שנוא עלי. אפילו יום כיפור חביב עלי יותר (במיוחד בהתחשב בעובדה שאני אוכלת ארוחה מפסקת על שעתיים - שלוש).
נתחיל בחופש הארוך והארור שיש בחג הזה. אני מפתחת תיאוריה, לפי החופשים הארוכים בכל חג יהודי, שהיהודים לא ממש אוהבים לעבוד...
נמשיך בארוחת החג, שמלווה בהקראת הגדה ארוכה, משעממת, שמרביתה בארמית ובשפה כה ארכאית שהילדים, שלא לדבר על מרבית המבוגרים, לא מבינים. ההגדה כל כך ארוכה, שאני ממש מרגישה שכל שנה בליל הסדר אני מקיימת לפחות את מצוות "ועיניתם את נפשותיכם" (גם אם זו שייכת לחג אחר).
וכמובן האיסור המטומטם לא לאכול קמח. המצות וכל תעשיית ה"כשר לפסח" הם תעשייה. כזו שמגלגלת מיליונים. מישהו יכול להסביר לי למה חומץ בלסמי, מנטוס וספרייט אינם כשרים? מה אם היו מחליטים שבפסח אסור לאכול מלח? כי המצות הללו כל כך תפלות, שזה כמו לאכול קרטון. או אולי לאכול רק מאכלים בצבע לבן? איזה איסור טיפשי.
שלא לדבר, אבל בכל זאת אדבר, על מה שהמצות האלה עושות לקיבה שלי. אם זה מה שהיהודים אכלו 40 שנה במדבר, פלא שהם היו עצבניים?! 40 שנה של עצירות, חום ומעט נוזלים, היו מעצבנים גם את מהטמה גנדי.
אז היום בערב, בעוד הילדים טובלים את הטוסט שלהם בביצת העין ואני מתפתלת מכאבי בטן, שמהם אני סובלת כי אני וודאי כופרת, שאלתי אותם למה אוכלים מצות בפסח.
מוש מיד קפצה והסבירה כי הבצק שלהם לא יתפר ולא יצא להם לחם.
דוש הסביר שאלוהים סימן על הבתים של היהודים... עצרתי אותו שם. לא היתה לי שום כוונה לשמוע את כל סיפור יציאת מצריים עכשיו.
אלה ובן, שלומדים באותו בית ספר, הסבירו כי ליהודים לא היה מספיק זמן להכין לחם ולחכות שהבצק יתפח, אז הם לקחו את הדיקט הזה ככה, כמו שהוא.
ההסבר שלי שונה לחלוטין. בני ישראל עזבו במהרה את מצרים. לא היה להם זמן לארוז, שלא לדבר על להכין לעצמם מצות. הם חטפו מכל מה שהצליחו להניח עליו את ידיהם ונסו על נפשם.
במדבר, יתברך שמו, הם הסתובבו 40 שנה! 40! אין מדבר מספיק גדול שהיה לוקח להם 40 שנה לחצות, בלי לעבור באותו מקום יותר מפעם אחת. לדעתי, הם פשוט ניסו להכין לחם, כשהם השתמשו בשמש הקופחת כתנור שלהם. משנשבר להם, שכחו את הבצק והמשיכו. כעבור שבועות / חודשים / שנים אחר כך חזרו לאותה נקודה וגילו את חתיכות הבצק הקשות האלה. הסתומים חשבו שזה נס. ההזיות מרוב חום ומחסור בנוזלים השכיחו מהם את העובדה שהם בעצמם השאירו את הבצק הזה.
40 שנה במדבר. רק גבר היה מסוגל לעשות את זה. אישה היתה מיד עוצרת לבקש הכוונה. אבל לא גבר. לו יש כבוד.
ואלוהים היקר, עשה למשה המסכן הזה את המוות. לא מספיק שהבן אדם טיפס על הר סיני, היה שם יומיים וירד חזרה אל העם המטומטם שהשאיר למטה, לא מספיק שהם הכינו לו עגל מזהב, לא מספיק שהיתה לו עצירות במשך שנים והוא גמגם והיה צריך לשחק אותה טמבל, שאין לו מושג לאן הולכים, כשכל מטרתו היתה להכחיד את דור הכופרים. כל זה לא מספיק, אבל אלוהים היה חייב למנוע ממנו להכנס לארץ הקודש. אחרי כל החרא שהאיש הזה אכל... רק בגלל שהוא פקפק שמהסלע יצאו מים. אלוהים פשוט פסיכופט. ובאלוהים כזה, אין לי שום רצון לפגוש או להאמין.
הילדים מביטים בי פעורי פה וכעבור שניות של דממה, הם פורצים בצחוק היסטרי. היסטרי שהם מתגלגלים על הרצפה ונחנקים.
הרעש בבת אחת מכה בי ואני מרגישה את המצות שאכלתי חותכות לי את הבפנים של המעיים. אני מרימה את הידיים אל התיקרה ואומרת, אלוהים תעזור לי!
אלה מיד אומרת: אמא, חשבתי שאת לא מאמינה באלוהים.
אני כבר באה לענות לה, אבל בן מתערב ואומר: אלה, את לא צריכה להאמין באלוהים ביום-יום. תאמיני בו רק כשקורה לך משהו מחורבן, שיהיה לך מישהו להאשים.