תמיד אמרת: "אסור לקדש את המתים על חשבון החיים"....
לימדת אותי יושר, חמלה, הגינות ועזרה.
צחוק ובכי, נפילה וקימה.
לימדת אותי הכל - אבל לא לימדת אותי איך לקדש את החיים לאחר לכתך....
כן - בת 80 ו- 114 ימים.... הלכת לעולמך.
ידעת שאת הולכת... זה עבר לי בראש בשבת.... העיתוי שבחרת לדבר על אותם דברים לא נעימים שיקרו לאחר לכתך...
התעקשת שבסוף השבוע אבוא לישון אצלך ביחד עם הילדים.
דחקת בנכדתך להצטרף - למרות המבחן שהיה לה ביום א'. הבטחת לה שתפני לה מקום ללמוד - רק שתבוא - והיא כמוך , אצילית - באה ואמרה לי : איך אני יכולה להגיד לסבתא "לא".
ואני לא יודעת איך מתמודדים - אני לא יודעת איך לא להמשיך לבכות... אני לא מצליחה לאסוף את השברים שלי שהתפזרו לכל עבר...
אני לא יודעת נחמה
אני לא יודעת לעכל את הידיעה....
אני אפילו לא יודעת איך לחלוק את הכאב הזה...מרוב שהוא בלתי ניסבל....
בחרת ללכת לפני יום כיפור - ובערב כיפור - היום - התקיימה הלוויה.
אומרים שמי שקוברים אותו ביום זה - הוא צדיק - אבל אני...קטנת אמונה שכמותי... לא מאמינה בשטויות האלו...
אני לא צריכה תאריך מסויים כדי לדעת שאת היית צדיקה...
כשאחותי אומרת לי - "היא לא סבלה - היא מתה בשנתה - תשמחי על כך" - אני לא יכולה....
לעזאזאל - זה לא משנה לי - אני רוצה אותך כאן.... לא היית צריכה למות...
אבל מנגד שאלתי המון שאלות איך מצאו אותה....
כן...היא שכבה במיטה...רגל אחת שמוטה לריצפה...
כשנישכבתי במיטתה - ראיתי את מאף הוונטולין על המיטה... ושאלתי שוב...
כן - ניראה שהרגישה לא טוב - לקחה את המשאף ונישכבה...
כל כך רציתי לחזור מחו"ל - לספר לך חוויות - להביא לך מתנות....
קבענו שאגיע אליך בחג השני של סוכות - כשאני חוזרת....
אבל - את כבר לא פה...ונישארתי רק עם ההבטחה - לבוא....
התקשרת ערב נסיעתי - לאחל לי נסיעה טובה - ואני שהייתי כל כך עסוקה באריזות ובילדים אמרתי שאתקשר מאוחר יותר - וכבר היה מאוחר מאוד - ולא... התקשרתי...
אני כל כך כועסת על עצמי... לדחות דברים... לא לשים את המרכז במרכז... להיות מוסחת...
הרי מה היה קורה אם הייתי מקדישה עוד 10 דקות לשמוע אותך...
אני שוכבת במיטה שלך - במיטה בה מסרת את נשמתך למי שזה לא יהיה - והשארת אותי כאן...
אני לא ילדה...אני לא תינוקת... אני כבר אשה גדולה... אבל... אני לא יודעת איך להיות בלעדייך.
את העוגן שלי - המזור לכל כאב - לעולם שפטת אותי - תמיד עזרת... אני עומדת על הרגליים אחרי תקופה ארוכה ומחורבנת - רק בזכותך.
ביקשתי לראות אותך בבית הלוויות... אם לא הספקתי אתמול - הייתי חייבת היום...
פעם אחרונה - להביט בפנים השלוות שלך...פעם אחרונה להגיד לך שאני אוהבת... כאילו כל הפעמים שאמרתי לך - לא הספיקו....
ראיתי אותך ונישברתי לעוד חתיכום קטנות שנישארו שם...איתך בבית העלמין...
בשישי שנסעתי אליך אמרתי לחברה שהתפלאה שאני נוסעת לכל הסופ"ש "אני הולכת לספוג קצת מהשלמות שלה".... כן...ככה הרגשתי...
כשניפרדנו בשבת והתחבקנו... שמתי את ראשי בחיכך כשיישבת... וצחקתי..."אני שוב התינוקת שלך"...
אמא...זהו - אין לי...
לאחרונה כל הזמן רציתי לצלם אותך....דאגתי לשלב את תמונותייך במסגרות בבית שלי... שתמיד החוזק שלך והחוסן שלך יביטו אליי....
את לא סתם אמא - ואני יודעת שכולם אומרים את זה על אימהותיהם...אבל - כאן המיקרה הוא שונה בתכלית... את אחרת...
הלוואי ויכולתי להיות כמוך...
לא היית צריכה ללכת - לא עכשיו... היו לך עוד 40 שנה שלא ניצלת...
אמא... לאן שלא הלכת... ואם את עדיין ברוחך את כאן... כי אני לא יודעת...אם באמת יש נשמות... אבל מוכנה להאמין חזק כדי לתת סיכוי שתשמעי שוב...
כמה אני אוהבת אותך...