סיפור בהמשכים מאת אפרים שוורץ
פרק 2 - המטמון
(פרק הקודם נמצא בקישור בסוף הפרק)
כשהייתי בן שלוש או ארבע, נוהג הייתי לטפס מעל המפתן הגבוה, לדחוף את הדלת החורקת על ציריה החלודים, נכנס פנימה, בודק ומפשפש בציוד הישן וכול אימת שהייתי מוצא דבר בעל ערך על פי דעתי, הייתי נוטל אותו ומצפינו בתוך מחבוא משלי אשר רק אני ידעתיו. היה זה במחילה מכם, מתחת למטתי. עד שיום בהיר אחד גילתה אימי את המטמון, לפי הריח כמובן.
לפיכך נאלצתי לנדוד עם רכושי כצועני קטן עד לקצה החצר אשר בו היה נטוע עץ התותים הענק והזקן - אשר צמרתו מגיעה השמימה - לפי מושגיי באותם ימים.
העץ היה גדול מאוד ורב שנים, כתשעים שנים ויותר על פי סיפוריה של הישישה ושמה קרולינה אשר גרה גם היא באחד הצריפים הקטנים שבחצר.
אהבתי מאוד לטפס על העץ הענק במיוחד כאשר התותים היו בשלים. לעלות לבין ענפי העץ הענק הזה ולהתיישב על ענף עבה במיוחד, להשקיף על השכנים ולרגל אחר מעשיהם מתוך הג'ונגל הפרטי שלי.
כאשר מלאו לי שש שנים, רשמה אותי אמי לגן ילדים מהלך רחוב אחד מהבית, שם הובטחה לי ארוחה טובה ובעיקר חברת ילדים בני גילי אשר היתה חסרה לי בבית.
היינו משפחה מעוטת יכולת, אחת מני רבות בתקופה שלפני המלחמה.
אבי עבד כחייט וגהצן באחד המפעלים הגדולים לביגוד, שכרו זעום כדרך שמשלמים מפעלים גדולים למקצוע מסוג זה.
אמי עזרה כנגדו בבית בעזרת מכונת תפירה 'זינגר' ישנה, תפרה בגדי גברים ובעיקר בגדי חקי לצבא. מכונת התפירה מטרטרת מבוקר ועד מאוחר בלילה, כשאמי רכונה מעליה ומדוושת בלי הפסק - עד לאפיסת כוחות.
יום אחד, ומלחמת העולם בעיצומה, נלקח אבי בחברת הרבה יהודים ללא התראה- לעבודת ביצורים בגבול.
נותרנו לבדנו אמי אנוכי ואחי התינוק - אשר ניקרא על שם סבנו- מלך.
האנטישמיות גברה, היהודים חיו בפחד מתמיד מפני רדיפות אנשי צלב-הברזל הרומנים, חיל החלוץ של הנאצים. יהודים הוצאו מבתיהם והוכו ברחובות, חנויות נבזזו, הרצח והטרור שלטו בכול - וגם הרעב.
אמי , אשה רזה ונמוכה אך מלאת אנרגיות וכוח רצון לקיים את המשפחה הקטנה, המשיכה לדווש במכונת התפירה ולתפור מדים לחיילים הרומנים.
לימודיי החלו בבית הספר היהודי 'מלבן' בעיר. בהגיעי לגיל שמונה, עליתי לכיתה ב' . אחי הקטן -ילד מתולתל וחמוד- נשאר בבית בחברת אימא.
אבי עדיין נעדר מהבית.
-----------------המשך יבוא בפרק הבא.................
הפרק הקודם: