אני נענשת על להיות אני.
המוח והלב הסכימו על החלטה, אבל לקח לי יותר מידיי זמן להוציא אותה לפועל. התנהגתי כמו כלבה. לא, הייתי כלבה. התייחסתי כמו קרחון לאדם שאהב אותי יותר מהכל, כיבד אותי ועשה כל שביכולתו כדי לחייך אותי. לא יכולתי להתמודד עם האהבה שלו יותר, לא אחרי שהבנתי שהמקום שלי לא לידו. לא ידעתי איך לנסח את זה במילים, איך להיפרד מהאדם הכי טוב שהכרתי. אז פשוט נעלמתי. חזרתי לדפוסים הישנים שלי, לגיל העשרה שבו התאיידתי במקום להתמודד עם המציאות. בדחיפה אחת קטנה לפינה צרחתי את נשמתי, או יותר נכון- אמרתי את נשמתי בשקט, אבל התוכן צרח את עצמו החוצה. זה כאב לו. זה היה ועדיין מחזה ותחושה מזעזעת, לפגוע ולהיכנס כל כך עמוק עם להב המילים והמעשים שלי, לתוך האהבה שלו. הלוואי והייתי יכולה להתנהג אחרת. הלוואי והייתי יכולה להיות הבוגרת שחשבתי שאני היום.
אבל זה לא קרה. ויותר מחמישה חודשים אחרי, תחושת הקיבוצניקיות הנהדרת שעטפה אותי בעיר- התמוטטה כמו קלישאת מגדל הקלפים. צברתי אוייבים, כי פגעתי באהוב. וזה מובן, הם היו שלו מההתחלה. אני הייתי רק נספחת. אבל עדיין קשה לי לעכל את הסטטוס החדש אליו שיבצו אותי. איך מעשה אחד יכול להכתים כל כך חזק את הדעה עליי? ומצד שני.. איך לא?
לא יודעת אם אלו רחמים עצמיים או לא. בעיקר חרטות עצמיות, על האופן שבו פעלתי, על סדר המילים שאמרתי. לא על התוכן. אבל אחרים לא יבינו.
היא לא תבין.