Image may be NSFW.
Clik here to view.
בילדותי גרתי מול בית הכנסת הגדול "אהל שרה". בית הכנסת שנבנה על ידי ראשוני רחובות, עומד בראש הגבעה כמו שצריך (נישא מגבעות). על שעריו כתוב הפסוק "זה השער לה' צדיקים יבואו בו".
פעמים רבות, בשעת הדמדומים הייתי רואה את שמש בית הכנסת יוצא אל הרחוב, עוצר עוברים ושבים ומבקש מהם לבא להשלים מניין. לרוב היה נענה בשלילה. האנשים הטרודים מיהרו לעסקיהם והתפילה הייתה רחוקה מלבם. תמיד תהיתי בלבי האם התפילה בכל זאת מתקיימת שם בפנים או שהיא מתבטלת אם ישנם רק תשעה מתפללים. עד היום אינני יודעת את התשובה...
הורי לא היו דתיים כלל ולא נכנסו לבית הכנסת. אני, לעומת זאת, ביליתי שעות רבות, יחד עם ילדי השכונה בחצר בית הכנסת. מגרשי משחקים לא היו אז ומגלשות בוודאי ובוודאי שלא. המגלשה שלנו הייתה האבן הרחבה משני צדי המדרגות העולות לכניסת בית הכנסת. היינו עולים במדרגות, נדחקים לשבת בראש הגרם הקטן ומשם מחליקים וקופצים לרצפה. רבים מאתנו נפלו וקבלו מכות ואף פציעות קלות. המתפללים המבוגרים היו מתרים בנו "להפסיק עם המשחק הטיפשי הזה !" אך אנו בשלנו – מתגרים בסכנה וצוחקים לפחד...
בחגי תשרי היה בית הכנסת מתמלא מתפללים ואפילו החצר, שהייתה מגרש המשחקים שלנו בימי החול, הייתה מתמלאת גם היא בכאלה שבאו על מנת לראות ולהראות במיטב מחלצותיהם.
הערב העמוס ביותר היה, כמובן, ערב יום הכיפורים. אז כולם היו באים לתפילת "כל נדרי". אלו שלא נכנסו לתפילה עצמה היו מתגודדים חבורות, חבורות בחצר המוצלת ומשוחחים. ברי המזל שהקדימו לבא, היו תופסים את הספסל היחיד שניצב סמוך לכביש ויושבים עליו עד תום התפילה.
מנהג הרכיבה על אופניים עדיין לא תפס אז ואם היו כבר בודדים שהעזו לעשות זאת, בוודאי שלא התקרבו אפילו לבית הכנסת. גם מי שלא נכנס לבית הכנסת ולא התפלל הרגיש את קדושת היום המיוחד הזה.
