מהרשת
אנחנו חיים את השגרה,
כאילו לא היתה כאן מלחמה.
לפני 39 שנה..........
לא בסיפרי ההיסטוריה, לא בארץ רחוקה .
זה קרה כאן בארצנו הקטנה.
ישבתי לידו ...בביה"ח הדסה,
היא נותרה בחיפה!!!
חברתי הקרובה, צעירה, יפה והרה.
אני כבר הייתי אחרי הלידה
והותרתי בבית תינוקת רכה.
היא כשכרסה בין שיניה,
מחפשת פירורי מידע...
רק רוצה לדעת
היכן נלחם בעלה.
היום ה-20.10.1973
הוא הגיח לאויר העולם!
א. הקטן.
הוא הגיח לעולם אכזר.
הוא רק רצה חיבוק של אבא...
כמו שלכל תינוק מגיע.
היא שבה לביתה ,כשתינוק בחיקה.
ואני מרחוק דואגת לה כל כך,
מנסה לברר כל מידע מהזירה.
אני מתקשרת!
ולי...היא אומרת....
"יש לי בן ואין לו אבא"!!!
כך היא זעקה לתוך השפורפרת.
ואני את זעקתי שלי - כובשת!
איך עכשיו לפצוע שלי מספרת?
מתרסקת מבפנים ואוספת כוחות..
אבל עלי להיות שקולה...לא אני לא משתפת!!!.
שיחות עם הצוות, התייעצות!
מי הכין אותי לסיטואציה שכזאת?
שנת 1973 !!!!
המשפט הזה מפלח את לבי,
ומציף את זכרוני.....
בכל פעם מחדש.
אזכור ולא אשכח!
התחלנו אז שתינו...
את חיינו מחדש!
שתי חברות טובות,
הרבה כאב, קושי וזכרונות
והשנים חולפות עוברות!
