על מה עוד נשאר לכתוב? על בדידות, אהבה וטעם החיים...

 

שלום לכל מי שאיכשהו הגיע/ה לפה... 

לא כתבתי פה המון המון המון זמן... אבל הנה איכשהו הגעתי וזה גרם לי פתאום לחוש געגועים לזמנים ההם.

מה שהאמת נתן לי את החשק לכתוב זה שפתאום גיליתי בסטטיסטיקה של הבלוג שאני עוד מעט מגיע ל-500,000 קוראים,

שזה כבר כמעט חצי מיליון! וזה ממש הפתיע אותי! מסתבר שעדיין איכשהו באים לפה אנשים מידי פעם...

ולפי מה שכתוב שם, ממש לפני יומיים הגיע/ה מישהו/י שקרא/ה אצלי המון וזה ממש עשה לי טוב בלב 

אחת הסיבות שהפסקתי לכתוב פה עם הזמן ועברתי לפייסבוק היא שפשוט ראיתי שאין מספיק קוראים.

בזמנו הייתי די מפורסם פה בתפוז והייתי אחד מהבלוגרים הכי ידועים וגם הוותיקים (זה עדיין...)

כשהיו כותבים "אהבה ואושר" בגוגל, הבלוג שלי היה מספר 1', איזה כבוד! 

וככה זה היה במשך שנים רבות, עד שיום אחד גיליתי שכבר לא..

ואז פתאום היום גיליתי שאיכשהו אני שוב מקום ראשון! 

זה די נותן את החשק לחזור לפה, לא? 

 

היה לי קשה לכתוב פה כי אני אוהב לכתוב רק מהלב ואני יודע שכשאני מתחיל לכתוב, אז זה לא נגמר ומי יודע מה אחשוף פה?

פעם זה היה פשוט כי לא הרבה הכירו אותי, אבל פתאום זה נהייה לא כל כך פשוט.. אבל בעצם זה קורה בפייסבוק,

פה אני חושב שאני שוב די אנונימי ולא הרבה באים לפה שאני ממש מכיר בעולם האמיתי..

ובעצם, אם פעם זה לא ישנה לי אז למה שפתאום זה ישנה? פעם הייתי גאה בזה,

שפשוט כתבתי כי הרגשתי שזאת שליחות להראות שזה טוב להיות מי שאני,

כדי לשמש דוגמא אישית לכל האחרים שגם הם יכולים.

אחרי הכל, הבלוג הזה היה פעם קודם כל בשבילי,

כי לכתוב עשה לי טוב וריפא אותי.

 

ככל שכתבתי יותר, ככה גם הרגשתי טוב יותר, עד מתי שכבר לא ואז לאט לאט התחלתי להשקיע יותר בחיים שלי האמתיים.

אבל הנה, ידעתי שיום אחד יגיע הרגע הזה שהבדידות והדחף לכתוב יכריעו את הרצון שלי בחופש ועצמאות.. כי בעצם לכתוב זה די שעבוד,

אבל זה חשוב כי זה נשאר לעד וזה יכול לעשות למישהו אחר בעולם טוב.. ואולי אפילו טוב מאוד.

כמו שכל הסופרים שאני אהבתי השפיעו עלי מאוד, שנים אחרי שכתבו את הספר,

מבלי לדעת אפילו.. אז אולי גם אני יכול.

 

אני חושב שלהיות סופר זאת ממש אלטרואיסטיות, זה פשוט לתת מעצמך, להיחשף ולעזור לאנשים שאתה אפילו לא רואה כמה השפעת עליהם.

אבל אני מאמין שיום אחד הכל יתגלה וכל מי שנתן ואהבה ידע וירגיש בתוכו את כל הטוב שעשה בעולם הזה (בתקווה שיהיה יותר טוב..)

נהייתי יותר מידי פרפקציוניסטי עם הכתיבה שלי עם השנים ורציתי לכתוב רק אופטימי וחיובי או לא בכלל,

אלא כמובן אם זה משהו חשוב מאוד שהרגשתי שאני חייב לכתוב.

 

אבל ככל שלא כתבתי, מה שרציתי לכתוב עליו זה פשוט שבא לי לכתוב.

וגם תסכולים על בדידות וכאלו.. והנה הגעתי לדבר החשוב 

 

אני מרגיש בדידות. כבר יותר מידי זמן..  שנים אפילו.

הצלחתי להדחיק את זה לא רע בכלל ולהסתדר יפה אבל אני לא רוצה את זה יותר.

הייתי בטוח שאני אמצא את האחת שלי בקרוב ותמיד קיוויתי שהיא תגיע אלי דווקא ממשהו שכתבתי או אולי במציאות שם בחוץ..

אבל זה לא קרה וכמה זמן אפשר כבר לחכות? אז הנה אני פונה בחזרה למקום שממנו פעם קיבלתי המון,

פשוט רק כי אני כותב.. בתקווה למישהו או מישהי שיכולים להזדהות ולהרגיש ולאהוב.

גם אם זה רק לעצמי זה עדיין מישהו. וזה חשוב. כמו יומן של מחשבות.

בכתיבה יש קשר אינטימי, יש דיאלוג אמיתי מהלב,

בדיוק כמו שאני אוהב. 

 

מה שיפה בפוסטים שלי, זה שאני מרגיש חובה לסיים בנימה אופטימית..

עדיין אני לא מרגיש את זה אבל אני מאמין וסומך על עצמי שעוד אמצא את הדרך כמו בכל סרט טוב..

חייב להיות סוף טוב לא?

 

פעם חשבתי שרק אם אכתוב ספר אז אולי האחת תבוא.. שהיא תתאהב בי דרך הספר ואז תגיע אלי.

אבל אני מרגיש שזה פשוט לא פייר. אני לא רוצה שמישהי תגיע רק כי עברתי איזה מבחן או כי הצלחתי ואז מגיע לי הפרס,

אני רוצה להרגיש שהיא רוצה אותי עוד לפני שעשיתי איזה משהו "חשוב".. כי בעיני עצמי אני כבר מישהו חשוב.

אני יודע מה אני שווה ואני יודע עד כמה אני מיוחד ונדיר וטוב לב שבעיני זה הכי חשוב... 

אני ממש לא רוצה שיאהבו אותי רק כי התפרסמתי או הצלחתי לעשות משהו,

אלא כי פשוט רואים את מי שאני מבפנים ואוהבים אותי מאוד.

אני רוצה שמישהי תתאהב בי פשוט בגלל מי שאני.

לא רק בזכות אלא גם בגלל.

 

אני אוהב את עצמי.

אני רוצה שגם מישהי תאהב אותי.

ואני רוצה לאהוב אותה ושהיא תראה ותרגיש עד כמה היא חשובה לי ושווה באמת.

זה מדהים אותי איך אחרי כל הייאוש והתקוות והחומות שנופצו, עדיין החלום הזה למצוא את האחת נשאר עקשן כמו תמיד.

פעם היתה דמות ספציפית שחיפשתי והיום סוף סוף אני חופשי מזה אבל עדיין אני מחפש את איך שזה ירגיש.

לפעמים אני חולם על מישהי ומרגיש שאני כל כך אוהב אותה והיא איתי וזה נפלא כל כך!

אבל אז אני מתעורר באכזבה שזה נגמר כי זה כל כך מבאס שזה לא היה באמת!!

אני מאמין שאולי איכשהו אני יוצר איתה קשר ברמת הנשמה,

אבל עדיין, זה לא שווה אם זה עוד לא קיים בעולם הזה.

ואם היא עדיין לא באמת בחיים שלי...

 

איפה את כבר נו??

כמה זמן זה עוד יקח?

האם זה יקרה בכלל?

 

אבל די, על זה כבר כתבתי בפוסט הקודם לפני שלוש וחצי שנים,

מדהים שלא הרבה השתנה מאז..

 

בכל מקרה,

איפה ההאפי אנדינג של הפוסט הזה?

ככה זה ייגמר?

 

זה מזכיר לי את הסדרה "עד עצם היום הזה" שאני פשוט מת עליה,

מי שלא מכיר אני ממליץ בחום באמת שאין סדרה שריגשה אותי יותר ממנה.

שם זה הצליח, שם באמת אפילו אלו שהיו הרעים בהתחלה, קיבלו את ה-Happy Ending שלהם.

זה קשה. אני מתלבט בין כמה דברים.. בין להסתפק בחיים הפשוטים והטובים שלי ולאהוב את עצמי ומי שאני מקבל.

בין לנסות להציל את העולם.. בין להיות כמו נזיר שרק אוהב את אלוהים... או למצוא את האחת שלי ולאהוב אותה הכי בעולם.

כמובן שיש לי גם את הבת שלי שאותה אני אוהב הכי בעולם אבל עדיין אני מרגיש שיש עוד מישהי אחרת.

הייתי רוצה כבר לדעת מראש אם היא בכלל תהייה או לא, כי זה יחסוך לי הרבה עוגמת נפש.

אם יגידו לי שכן, היא קיימת, זה עוזר בכלל? כי היא יכולה להגיע גם עוד שנים רבות..

ונגיד היא תבוא ואז נגלה שיש עוד הרבה מכשולים בדרך,

ושלא נהייה ביחד כל כך מהר בכל מקרה,

כמה שזה יבאס!! 

 

אז חשבתי על זה, אולי עדיף לי כבר לפגוש אותה בגן עדן?

בעולם הבא נוכל להיות ביחד כמה זמן שרק נרצה, אף אחד לא יפריע לנו וזה באמת יהיה גן עדן.

אולי היא כבר בגן עדן? ובגלל זה אני מרגיש אותה כל הזמן? אולי היא הנשמה שלי?

אבל שוב פעם, את זה כבר כתבתי בפוסט הקודם אז די כבר עם זה..

אולי היא פשוט אני? היא חלק ממני? אז מה אני עושה עם זה?

ולמה חשוב לי שהיא תהייה אישה דווקא?

מישהי שהיא מחוץ לעצמי?

 

אולי אני פשוט זקוק למגע ולאהבה וחיבוקים.. ולאינטימיות אמיתית.

מישהי שממש אפשר לדבר איתה שתכיר אותי באמת יותר מכל אחת אחרת בעולם הזה?

היום זהו עולם של טקסטים. כל הזמן אנשים קוראים וכותבים אבל לא באמת מדברים ומכירים. אני לא רוצה את זה יותר.

איכשהו הצלחתי להביא את עצמי לכתוב את הפוסט הזה שבאמת זה יפה וכל הכבוד לי..

אבל העניין הוא שאני רוצה תקשורת אמיתית. לא כמו זאת שיש היום,

ואם כבר, אז מישהי שתקרא את זה וישר תרצה לרוץ אלי..

 

מי שמכיר אותי יודע שאין לי אפילו סמארטפון, אני נגד זה מבחינה עקרונית,

וכתבתי רשומה מאוד יפה בפייסבוק.. הנה למי שרוצה: 

זה הפלאפון שלך? -כן, זה הפלאפון שלי!  

 

אבל זה עוד יותר מקשה עלי להכיר.

ואני גם נגד אתרי היכרויות.. לא כי אני לא רוצה,

אלא כי זה פשוט לא עובד, לפחות לא אצלי.

 

אני מרגיש לא מהעולם הזה, אני מרגיש יותר מידי יוצא דופן.

פעם כשהייתי ילד היה לי קל, חשבתי פשוט שאני מכוכב אחר ורק באתי לחקור את העולם הזה ואז יקחו אותי הביתה..

אחר כך חשבתי שאני פשוט נשמה זקנה ונמאס לי מכאן.. אבל מה זה עוזר לי? אני פשוט רוצה אהבה.

גם אם הייתי אפילו איזה נשמה מכוכב אחר, עדיין אני זקוק לאהבה..

ואהבה אמיתית, מורגשת באמת, בגוף ובנשמה שלי.

 

אני לא מבין מה קורה, אני חושב לפחות על עצמי שאני בן אדם טוב ואוהב וחברותי ויש לי הרבה מה לתת..

אבל איכשהו מרגיש שדווקא ככל שאני הופך את עצמי לאדם טוב וטהור יותר, ככה אנשים פחות רוצים להיות בקשר איתי.

כמובן שמצד אחד יותר אנשים אוהבים אותי אבל משום מה זה לא אומר שהם רוצים להפוך לחברים שלי או כמובן לבנות זוג שלי..

נכון, אני לא נורמלי בכל מובן של המילה, נראה לי שאין כמעט משהו אחד שבו אני נורמלי או מתאים לאיזו הגדרה אחת מסויימת.

אני גם זקן וגם ילד, גם נשמה, גם בן אדם וגם מלאך.. כן אנושי אבל לא ממש לגמרי.. אני הרבה מאוד דברים.

פעם אמרתי על עצמי שאני כמו יהלום, כי יש לי המון המון צדדים, ואין לי רק צד אחד מקובע וספיציפי.

פעם גם כתבתי משהו על זה שאני כמו ג'ולה שקופה, שאני מתאים את עצמי ומשקף לאחרים,

שאני יכול להיות ולהיראות לאחרים כל פעם כמישהו אחר, כמו צבעי הקשת.. 

אבל מי שאני באמת, זה רק אני יודע וכמובן אלוהים.. 

 

שנים שאני מסתיר את האור שלי מהעולם, אני מרגיש כמו סופרמן אבל שאנשים רואים רק את קלארק קנט.

אני  לא יודע אם אני מתבייש או שאני מנסה להיות צנוע ועניו אבל אני כבר ממזמן ממזמן לא צעקתי: "הנה אני! תראו כמה טוב אני!"

כמו שקורה כל כך הרבה בפייסבוק שזה פשוט משגע אותי ובגלל זה אני לא רוצה להיות כמוהם..

אבל מה? ככה אף אחד לא מגיע אלי! רק אולי הילדים.. והאנשים המיוחדים.

וגם כל אלו שצריכים עזרה פתאום ואיכשהו מגיעים אלי..

לרגע אחד, הם רואים אותי באמת..

 

בכל מקרה, אני כבר רואה שכתבתי "יותר מידי" אז במילא לא בטוח שיקראו את זה..

אבל בעצם, מה זה משנה? אמרנו שהרי זה רק בשבילי, לא? ואולי זה בשביל דור אחר?

הדור הבא שיבין שהסמארטפונים זאת המחלה הממכרת הנוראית ביותר של המין האנושי,

ויום אחד זה יהפוך כמו לסיגריות שכולם ידעו שזה מזיק ולא ירצו את זה.

אנשים שכחו שרק לפני כמה שנים בכלל לא השתמשו בהם!

והכל היה לגמרי בסדר!

 

היום אנשים הם כמו זומבים גיבנים ומסכנים..

באמת! כבר כמעט אף אחד לא רואה את זה כי הרוב מכורים.

רק מי שמבחוץ לזה (כמוני) יכול/ה לראות את האמת.

כל השאר לא יודעים ולא מבינים עד כמה זה חמור.

גם לפני כן, היו בעיות עם המין האנושי,

אבל אף פעם לא הרגשתי את זה יותר חריף.

אני תמיד רציתי להציל את העולם,

אבל היום אני פשוט לא יודע איך.

 

כאן אני מרשה לעצמי לכתוב את כל זה כי אני מרגיש שזה חשוב.

ואולי יום אחד מישהו או מישהי יקראו את זה ולהם זה יהיה משמעותי.

אולי בסוף כן יצא משהו טוב ממני אחרי הכל.. אחרי כל מה שעברתי..

אולי יום אחד דווקא המסמך הזה יהיה הפוסט החשוב ביותר שלי.

מי יודע, הא? אולי אני... 

 

מה שלא יהיה, כתבתי את זה.

וזהו.

 

הגיע הזמן לפרסם.

לא ממש האפי אנדינג,

אבל עדיף סוף כלשהו מלהמשיך לכתוב באוויר..

אז יאללה אני מפרסם.

יהיה מה שיהיה.

 

לא יודע איך, אבל דווקא פתאום אני מרגיש קצת אופטימי..

אולי עוד יצליח לי ואני אצליח לשנות את העולם הזה..

אבל אני צריך גם אתכם בשביל זה... 

 

תודה לכם שקראתם..

אני אוהב אתכם,

גיל