כשהייתי ילדה אי שם באמצע שנות השמונים, גרנו כמה שנים בארה"ב. לא היה לנו מי יודע מה הרבה כסף, כי חיינו על מלגה שהיתה די צנועה במונחים של ארה"ב בכלל והעיר ניו יורק בכלל (כעיר יקרה יחסית באופן כללי). אבל למרות הכל, להורים שלי כן היה חשוב לנצל את ההזדמנות של המגורים במדינה אחרת בתקופה שבה טיולים לחו"ל היו דבר נדיר (ונסיעה עד אמריקה היתה משהו נדיר ששמור לשגרירים ואנשים עשירים מאוד), ולטייל עד כמה שאפשר. מבחינה כספית לא היתה לנו אפשרות לטייל למקומות רחוקים שדרשו טיסה (חוץ מטיול אחד לדיסני וורלד ובמקומות באיזור בבת המצווה שלי), אבל יצא לנו לצאת ללא מעט טיולים ברכב במרחק נסיעה של כמה שעות עד ימים מניו יורק (לדעתי הרחקנו עד ערים כמו בוסטון ווושינגטון הבירה).
לטייל עם ילדים זה אתגר. מעבר לסבלנות שנדרשת מההורים מילדים קוטרים שאין להם סבלנות לנסוע יותר מידי שעות ברכב, כאלו שלא בהכרח נהנים מפעילויות של מבוגרים, וריבים שונים - הבעיה העיקרית היתה אוכל.
החלום של אבא שלי היה להכנס למסעדת בופה (משהו מאוד נפוץ בארה"ב כבר אז), לשלם על מנה אחת בלבד, לקבל צלחת בודדת - ואז להעמיס עליה מספיק אוכל כדי שכולנו (משפחה של חמש נפשות) נוכל לאכול ולשבוע אחרי שניים שלושה ביקורים בבופה. בתור מבוגרת אני מניחה שאמא שלי לא היתה מתלהבת מסידור כזה (שהיה מעיד לדעתה על הקמצנות המוגזמת של אבא שלי), אבל בתור ילדה אני זוכרת שהסיבה שאבא שלי לא יכל היה לאכול כך היתה אנחנו הילדים. כל אחד מאיתנו אהב ושנא מאכלים אחרים, וכמו כל הילדים לא הסכמנו שאוכל שאנחנו שונאים "ייגע" באוכל שלנו (וכל ילד יודע שאם המאכלים יושבים באותה צלחת, הם בסופו של דבר יהיו מספיק קרובים כדי "לגעת"). בסופו של דבר, במהלך הטיולים היינו אוכלים בעיקר במסעדות מזון מהיר לצד הדרך.
לנו בתור ילדים בתקופה שבה מקדונלדס ומסעדות דומות עדיין לא היו בארץ - זה היה ממש כיף (אני חושבת שרשת "בורגר ראנץ'" הישראלית התחילה להתפרס בארץ בדיוק באותה תקופה, ורשתות בינלאומיות כמו מקדונלדס ובורגר קינג הגיעו כמה שנים אחר כך בתחילת שנות התשעים). אחת הרשתות שזכורות היו לי לטובה היתה רשת מקומית בארה"ב בשם "רוי רוג'רס" Roy Rogers, שמה שאהבתי בה היתה העובדה שההמבורגרים שלהם היו מגיעים בתוך לחמניה בלי שום תוספות - ובצד היה מעין "בר תוספות" עם התוספות הסטנדרטיות של ההמבורגרים (עגבניות, חמוצים, חסה, בצל, רטבים שונים) שאפשר היה להוסיף לפי ראות עינינו. אני חושבת שכמות העגבניות והחמוצים שהוספתי מעל לקציצה שלי היו אתגר הנדסי בלתי אפשרי ותמיד נשפכו, יחד עם תועפות הקטשופ שהייתי מוסיפה גם כן. בתור ילדה תמיד שמחתי כשעצרנו ליד סניף של הרשת, בתור מבוגרת, יצא לי לבקר בארה"ב באיזור שבו הרשת נפוצה, וגיליתי סניף של הרשת בדיוק מול הדירה ששכרו לי - והחלטתי לבקר שם. זה קרה רק פעם אחת (למרות שבהתחלה הייתי בטוחה שאבקר שם לפחות פעם פעמיים בשבוע), והמסעדה היתה באותו פורמט, ובר התוספות עדיין היה שם - אבל איכשהו ההמבורגר היה לא טעים במיוחד, ולא היה ברור לי מה אהבתי בו מלכתחילה.
כהערת ביניים, אני רוצה לציין שזה לא היה הדבר המאכזב היחידי שקשור לאוכל שקרה לי בביקור הזה בארה"ב. אחד הדברים שזכרתי לטובה מהשהות שלי בתור ילדה היה קולה בטעם דובדבנים. ובלילה הראשון שלי בארה"ב גיליתי במכונת המשקאות במלון בדיוק את המשקה הזה והתלהבתי לקנות אותו - והטעם היה פשוט מזעזע ומתוק מידי (למרות שאני עד היום אוהבת דובדבנים, טריים ומשומרים).
אבל מידי פעם היינו גם אוכלים במסעדות אחרות. כמו למשל מסעדות סיניות - ז'אנר שלא היה עדיין ממש נפוץ בארץ. אני חושבת שאחד הביקורים הזכורים לשמצה שלנו במסעדה סינית (לפחות בעיני ובעיני אמא שלי) היא המסעדה הסינית שבה אכלנו בביקור שלנו בוושינגטון הבירה, שהיתה ריקה כשנכנסנו ואחד המלצרים אפילו ישן ליד אחד השולחנות. אבל הקטע הזכור ביותר היה כשאבא שלי לקח ביס ממנה שהתבררה בתור חריפה - והתחיל להשתעל ולא הצליח להפסיק. זה היה הרגע הכי זכור לנו מכל הטיול, מה שכולל גם את פריחת הדובדבנים האביבית הידועה של העיר.
אחת מהמסעדות האהובות עלינו היתה רשת בשם Denny's. הרשת ידועה בעיקר בארוחות הבוקר שלה (וזכיתי לאכול בה כמה פעמים ארוחת בוקר אמריקנית טיפוסית בתור מבוגרת כשטיילתי בארה"ב, והן היו טעימות אם אתם אוהבים ארוחות בסגנון), אבל מגישה גם ארוחות ערב - וקינוחים. והיה קינוח שאני ואחותי מאוד אהבנו שנקרא "בננה ספליט": בגדול מדובר על משהו שכיום יראה לרובנו פושטי למדי - בננה חתוכה שעליה יש שלושה כדורי גלידה, קצפת, וסירופ מתוק. אבל בתור ילדות אי שם באמצע שנות השמונים זה נראה לנו אחלה קינוח - וציפינו לו כל הערב. רק איכשהו כשהוא היה מגיע, היינו רבות על משהו ואז מתחילות לבכות. אולי זה היה איך להתחלק בגלידה (כי כמובן היו טעמים שווים יותר ופחות), אולי זה כמה כפיות קצפת מגיעות לכל אחת, אולי מדובר היה על הרצון שלנו לאכול כמה שיותר כשהמבוגרים סביבנו רוצים גם הם "לטעום" מהמנה וכך מפרים את האיזון שאני ואחותי קבענו לנו. איכשהו במהלך המריבה אבא שלי היה מתערב ומאיים לקחת מאיתנו את הגלידה ושכמובן הוא בחיים לא יתן לנו להזמין שוב את המנה הזו. איכשהו האיומים האלו לא התממשו, ובסופו של דבר שתינו אכלנו גלידה והזמנו את המנה כמה פעמים (ורבנו עליה כמה פעמים).