הוא נראה הרבה פחות ירוק...
נסעתי לפני זמן מה לחופשה באילת עם משפחתי הקטנה והנחמדה. והפעם לשם שינוי הרשיתי ל'פרקי' לצאת מהארון שכבר מאד לחץ עליה .,בעקבות כך הצטיידתי בהליכון נחמד וקומפקטי שאמור היה לעזור לגפיים הבטלניות שלי להעביר אותי ממקום למקום.
את תאור העלייה והירידה מהמטוס אחסוך מכם הפעם,אני עצמי עדין לא מאמינה שזה היה משהו מציאותי, אולי הדמיון שלי יצא מאיפוס והשתגע ,
הגעתי לאילת שמחה ועליזה, משוחררת מהעול של בישולים וכביסות וגיהוצים וכלים וכל שאר העניינים שרובצים על הכתפיים המסכנות שלנו במהלך ימי החול השגרתיים.
אחרי שפרקו אותי ,מהמטוס חשתי הקלה , זהו , הגעתי לארץ המובטחת כאן מחכה לי רק הנאה!
.היציאה מבית נתיבות וההליכה למונית הבהירו לי שבשלב הזה של החופשה אני נמצאת במסע אתגרים,אמנם לא זכרתי שהזמנתי נופש אתגרי אבל החלטתי לזרום, כלומר לזרום עם המדרכה שאמורה לאפשר לנו ללכת בבטחה לצד הכביש שמבשר סכנה.
אבל אף אחד כנראה,לא עידכן את המדרכה שזהו תפקידה , והיא הייתה משופעת לכל הכוונים,
פעם לימין ופעם לשמאל ,פעם לצפון מזרח ופעם לצפון מערב , בקיצור היא הייתה מבולבלת לחלוטין ועשתה מאמצים כבירים להעיף אותי ממנה לכל הרוחות וגם לכל השדים.
ולעזרתה נחלצו עוברים ושבים שלא רגילים לראות אדם מחובר להליכון מסתובב חופשי על מדרכות העיר.
כשהתקרבתי למונית ראיתי שגם נהג המונית לא כל כ ך מרוצה, 'מה יש לך לחפש באילת?' שידרו לי הבעות פניו את המסר, 'זוהי עיר לאנשים בריאים וחזקים ורצוי גם צעירים, למה כל העולם צריך לסבול ב גלל שאתם לא יכולים ללכת? מי שלא מסוג ל ללכת כמו בן אדם תקני וסטנדרטי שיישאר בביתו ולא יטריד את כול העולם ואשתו'.הוא יצא מהמונית משתדל להראות לי עד כמה אני מקשה עליו את החיים, לקח את ההליכון שלי והטיל אותו לבגאז.
כמובן שהזדהיתי לחלוטין עם תחושתו , אני כזו מפונקת כמו ילדה קטנה שחושבת שהכול מגיע לה.
ובליבי הבטחתי לו ולעצמי שאולי הגיע הזמן שאפנים את המסר ואתנהג כמו שנכה צריכה להתנהג, כלומר , להתנהג בבגרות , להכיר בעובדה שהרגליים שלי שכחו כבר מזמן בשביל מה המציאו אותן ו
ואני צריכה להישאר בבית ככול האפשר ולא להכביד על העולם שגם ככה כבר קשה לו להסתובב.
את האישור הסופי לכך שאני לא כל כך מותאמת לסביבה, ואולי אפילו עוכרת לאנשים את הנאת החופשה, קיבלתי בחדר האוכל של המלון.
הבופה היה מרהיב במראה ונראה היה שאין סוף לאפשרויות ההנאה שהוא עשוי להסב,
אבל הוא היה כמו 'הארץ המובטחת', כה קרוב וכל כך רחוק ובלתי מושג. ההליכה לעבר היעד הקסום עם ההליכון הייתה מבצע לא פחות מסובך מחציית ים סוף,
ואני הפכתי להיות אלופה בתמרונים ובלהטוטים עם ההליכון שלי, והרגשתי כמו נילס הולגרסן במסע הפלאים שלו עם אווזי הבר.
נראה לי שאנשים הסתכלו בהערצה על המהלכים שעשיתי על מנת לאפשר להליכון ולי להגיע בשלום ליעד.ביום האחרון נדמה היה לי אפילו ששמעתי מחיאות כפים ובראבו מקהל הסועדים. התבוננתי סביבי גאה על הביצועים האקרובטים שהפגנתי ואז שמתי לב לתופעה משונה
מאד משונה ,מוזרה ,מפחידה,
שמתי לב שלא ראיתי אף נכה בסביבה במהלך כל החופשה.
האם זה יתכן..? האם זה אפשרי?
שאני הנכה היחידה בכל המדינה כולה?