אני פשוט כותבת הכל בראש.
הכל הכל. כל התחושות, המחשבות, המציאות, פרקים שלמים של פריקה נמצאים אצלי בראש. אחרי שראיתי שמישהי תייגה אותו בפוסט ההוא שמשם אני מבינה שיש לו כנראה ילד, הוא לא יוצא לי מהמחשבות ואני פשוט מפחדת שהתת מודע שלי ימשוך אותו אליי ואתקל בו, איתה או בלעדיה. ולא אדע אם זאת היא, או אולי אחת אחרת שבגללה הוא השאיר אותי לבד. ברור שהכל היה מסע אחד גדול וזה טוב שזה קרה כי צמחתי ממנו, ולכן אני לא מבינה את הנבירה האובססיבית שלי במחשבות האלה פתאום. חלמתי על המשרד הקודם שלי עם הבוסים הפסיכים ושאני הולכת עם האקס שלי ועוד כל מיני דברים שקשורים לפעם. ואז אני מוצאת את עצמי עם רגליים קשורות ואני מבינה מזה שרוצים שאקפוץ באנג׳י ואומרת לאנשים מולי שאני ממש לא הולכת לקפוץ באנג׳י, זה לא מה שישחרר אותי. דמות שחורה עם עיניים כחולות בוהקות ושיער בלונדיני קצר אומרת לי ״אז לכי ללמוד לבד להתמודד עם דברים ותחזרי אליי״ ובזה נגמר החלום.
עם מה אני צריכה להתמודד? הו הו. עם הפחד מביקורת שצף ועולה למרות שאני מצליחה לגבור עליו ברוב המוחלט של הפעמים, עם זה שהכל לא מושלם וזה מה יש, עם זה שאני צריכה להוכיח את עצמי מחדש למקום העבודה החדש, עם זה שאני נמצאת בבית הכמעט גמור משיפוצים שלי ושל בובי וטסים לי קטעי מחשבות לראש כמו מציאות שעתידה לקרות (וכנראה תקרה בקונסטלציה כזאת או אחרת) על ילדים שרצים בין החדרים בבית שלנו ועל דברים שנאמרים ועל כמעט חיים שלמים שנחייה שם. זהו. תקופת המעבר של לגור אצל ההורים עומדת להסתיים ממש בקרוב ואז זה נהיה רק אני והוא כמו שלא היינו הרבה מאוד זמן ונתחיל את החיים הזוגיים שלנו שוב, אלו שהיו על הולד שנתיים וחצי.
מעבר לזה, חמותי ז״ל הופיעה לי בחלום לא מזמן ושאלה אותי מה עם ילדים. אני זוכרת שחייכתי לה ולא השבתי. אני בטוחה שרוב האנשים במשפחה חושבים שיש לנו בעיות. כבר הציעו לי להדליק נרות שבת עשר דקות לפני הזמן ואיחלו לי זרע בר קיימא ביום הולדת 31 וכאילו הלוווו חברים!!! אתם לא חושבים שאולי אנחנו לא מנסים? אז מה אם אנחנו נשואים שנה וחצי? אז מה אם הוא בן 32 ואני בת 31? חשבתם על זה ששנתיים וחצי אנחנו לא גרים בבית והזוגיות שלנו עברה מבחן הקרבה שבסופו הבנתי שאני תמיד אשאר עם האשכנזיפט שלי ולא משנה כמה הוא יהיה רק ״זיפט״? זה שהתחתנו זה לא אומר כלום. היום נישואים כל כך שבריריים.. ופתאום אין סקס שבשגרה כי יש איתנו עוד אדם בבית שמבין עניין ואין את השקט שלנו, כלומר יש אבל הוא מאוכלס בארון ומיטת נוער 1.20 רוחב וחדר יותר קטן מהמרפסת שמש בדירה שקנינו! ואז מה עם כולם סביבנו כבר השריצו צאצאים או בדרך?! אני זה לא כולם!
ברור שנישואים זה לא קל. כן. לעזאזל זה כל כך לא קל. בעיקר עם פולני קר עם משבר פרידה מאם מוקדם מהרגיל שלמד להפנים את הרגשות שלו עמוק לבפנים. זה קשה! אבל אני מתמודדת עם זה בדרך יצירתית - עיקרון ה״אוגה בוגה״ - תדברי אליו כמו תינוק. לאט ובטוח והכי חשוב שתמיד תקראי לו בשם חיבה כי רק ככה הוא מרגיש שאני אוהבת אותו. אה, ושאני עושה לו נעימי בגב. אין לי בעיה עם זה, התרגלתי ברמה שאני עושה לו גם כשהוא ישן גם אם במקרה ואני נכנסת למיטה אחריו כי זה מרדים אותי.
אני סוטה מהנושא. יש לי מלא דברים להתמודד איתם פתאום ואני לא יודעת למה הם צפים לי ולמה אני צריכה את זה דווקא עכשיו. אולי כדי ליישב סכסוכים לא פתורים עם עצמי וכאלו שהדחקתי לפני הרבה שנים. אולי אני צריכה להחזיר לעצמי את האהבה העצמית והגאווה ולהתרכז רק בי. ראיתי היום תמונה שלי מגיל 5, כשהלכתי ברחוב וקפצה לי בממוריז של הפייסבוק. העלית אותה לפני כמה שנים. אני מחזיקה שרקנית בידיים, אחת ממיני חיות המחמד שאמא שלי נתנה לי לגדל (זה כולל גם ברווז) בבית. אני מחייכת כולי מאוזן לאוזן, מכנסיים טרנינג בצבע סגול וחולצה כחולה עם שרוולים חצי אפורים ורבע צהובים ורבע לבנים בסלון הישן של הבית של ההורים שלי, אני עם קוקו שקר לצד ונראה לי שגם מחממי אוזניים כי אחרת מה זה הדבר הורוד הזה שצמוד לי לאוזן, למרות שאני לא זוכרת שהיו לי כאלה. הסתכלתי על עצמי של 1993 וחשבתי ״זאת תהיה יועצת תקשורת״ ופרצתי בצחוק כזה רם. אני. זאת אני. לאן הגעתי בזכות עצמי. יא אללה. חציתי את מעבר החצייה והאיש שנתן לי לעבור ראה את החיוך שלי ובטח חשב לרגע שאנחנו אולי מכירים.