זו הפעם השלישית לנו, לאהובה ולי, שאנו מארגנים לנו ביקור בפסטיבל חיפה. זו הפעם השניה שאנו מזמינים לעצמנו כרטיסים לערב וליום שאחריו, ומבלים את הלילה במלון "דן כרמל", שכמשתמע משמו, נמצא על הכרמל, ומציע נוף שובה לב של מפרץ חיפה. בפעם האחרת נסענו בבוקר וחזרנו אחר הצהריים. אנחנו חולקים אהבה לקולנוע אמנותי, אף שהאהבה שלי היא לא בדיוק האהבה שלה. לפחות פעם בחודש אנחנו פוקדים את קומפלקס בתי הקולנוע "פארק" ברעננה, ששייך לרשת "לב" ומציג סרטים אמנותיים שמפיצה רשת זו. אני לא מת על רעננה, אבל קולנוע "פארק" הוא שכיית חמדה.
פסטיבל חיפה מתרחש ברובו במתחם שכולל את הסינמטק ועוד אולם מופעים ושמו "רפפורט". יש בו שני אולמות הקרנה, והוא נמצא במרחק עשר דקות צעידה נינוחה מהמלון. יש אולם הקרנה שלישי שנמצא שתי דקות הליכה מהמלון, ורביעי שנמצא במתנ"ס בשכונה מרוחקת, אליה צריך לנסוע ברכב, או להשתמש בהסעה שמארגן הפסטיבל. למודי ניסיון, בחרנו את חמשת הסרטים שנצפה בהם כך, שלא נצטרך לצאת ממתחם הסינמטק. דא עקא, שלא פשוט היה למצוא מקומות להעביר בהם בכייף את ההמתנה בין סרט לסרט. בתי הקפה המעטים במתחם היו מלאים עד אפס מקום, והדוכנים שהוקמו על המדרכה ממול, הם לא הציעו מקומות ישיבה כלל, והתורים שהשתרכו מולם לא נראו מזמינים או מפתים במיוחד. וודאי לא בשמש הבוקר הקופחת.
מה שלכד את תשומת לבי באולמות ההקרנה, ועוד יותר מזה באיזורי הישיבה של בתי הקפה, היה הגיל המבוגר של הנוכחים. כאשר ישבנו באולם וחיכינו להתחלת הסרט, יכולתי לרבות בשורות שלפניי את הראשים הלבנים או המקריחים של הגברים, ואת הראשים הצבועים בכתום ובאדום של הנשים. כאשר יצאנו החוצה וחיפשנו מקום לשבת ולשתות קפה, ראיתי את האנשים האלה במלאותם, וזה הדגיש לי את הגיל המבוגר של רובם. למעשה, הצעירים היחידים שראיתי בקהל היו כאלה שנלוו למבוגרים, אולי הוריהם ואולי סביהם, וכן כאלה שעבדו בפסטיבל. את אלה ניתן היה לזהות היות שענדו תגי זיהוי, או היו לבושים באופן שיבדל אותם מן הקהל. אני, כמובן, מלא הערכה לנשים ולגברים המבוגרים האלה, שלא מניחים לפגעי הזמן לעמוד בינם לבין אהבתם לקולנוע. עם זאת, אני תוהה על פשר הדבר. כשהייתי חייל בסדיר, והייתי מנוי בסינמטק של תל אביב, קהל הצופים היה ברובו בגיל שלי. לפני כן, כשהייתי צופה בסרטים שהוקרנו בקולנוע של האוניברסיטה, על אחת כמה וכמה. איך זה שקולנוע אמנותי נהיה קטע של גיל הזהב? ולא רק בפסטיבל חיפה, גם בסרטים שאנחנו הולכים לראות בקולנוע "פארק".
בצירוף מקרים מעניין, יחסי מבוגרים וצעירים תפסו מקום מרכזי גם בחמשת הסרטים שצפינו בהם. אף אחד מחמשת הסרטים אינו סרט נוסחה, כזה שניכר בו כי נועד לשיווק לאוכלוסיה המבוגרת, זו המתאפיינת בהרבה זמן פנוי ובהרבה כסף פנוי. תיאורי הסרטים באתר הפסטיבל, שעל פיהם בחרנו לאיזה סרטים נלך, לא מזכירים כלל את קבוצות הגיל של הדמויות. ועדיין, כך יצא. ב"איילים", חוואים מבוגרים באיסלנד נשארים לבד עם הכבשים שלהם, בעוד הדור הצעיר פונה למשרות של המעמד הבינוני, בין היתר כנותני שירותים למגזר החקלאי וכמפקחים עליו. ב"האקדמיה של המוזות" הספרדי, מרצה מבוגר לספרות מלהיב את הסטודנטיות הצעירות שלו, ואשתו המבוגרת מתייסרת בשל כך ומוחה על כך. ב"דמות בהתהוות" מבנגלדש, שחקנית תיאטרון בת שלושים ושלוש מבינה שהגיעה לגיל בו צריך לקבל החלטות, ואימה המבוגרת כועסת עליה משום שזנחה את הדת והמסורת. ב"הילדה" ממקסיקו, אשה מבוגרת ועשירה שוכרת מטפלת צעירה וענייה לטפל בנכד שלהה, ומפתחת כלפיה אובססית שליטה חולנית. ב"אן", גבר באיזור גיל שלושים-ארבעים פוגש אישה תמהונית בת שבעים ושש, שמלמדת אותו פרק חשוב בתיפעול דוכן המזון המהיר שהוא מפעיל, ופרק עוד יותר חשוב ביחסים בין בני אדם.
באחרון, בו צפינו בצהרי החג, ישבו בשורה שמעלינו גילה אלמגור ויעקב אגמון, נציגים מובהקים של האוכלוסיה המבוגרת מהסוג שאני מדבר עליו. אלה שמככבים בפרסומות לדיור מוגן, אלה שתא"ל (מיל.) רגב, שרת התרבות והספורט שלנו, משתמשת בהם כשק חבטות לקידום הקריירה הפוליטית שלה. על ידנו בשורה ישב זוג פחות מוכר, פחות מבוגר, אבל לא פחות אשכנזי. צותתי לשיחתם, שעסקה אף היא בגיל הממוצע הגבוה של קהל לקוחות הפסטיבל. הגבר רטן על הנהלת הפסטיבל, שלא השכילה לעצב תכנית אמנותית שתפנה אל הצעירים. כדאי שיבדקו את עצמם, ואם הם לא מסוגלים לעשות את העבודה, שיפנו את מקומם. האשה נסתה להראות לו שהמצב לא כזה גרוע, הנה, יש פה ושם כמה צעירים באולם. כמה קל לרטון על ההנהלה שאינה עונה לציפיות ממנה, וכמה קשה לחפש נקודות אור ולשאוב מהן עידוד.
אני חושב שהאיש טעה. אני חושב שהנוכחות המצומצמת של הצעירים קשורה למחירי הכרטיסים ולהתפתחויות הטכנולוגיות. ארבעים וחמישה שח זה סכום שאני מוציא בלי למצמץ, אבל כשהייתי חייל וכשהייתי סטודנט, הייתי חושב פעמיים ושלוש אם להוציא. מה גם, שכיום אפשר לראות סרטים בחינם. הבן שלי, והאחיינים שלי, נוהגים לצפות בסרטים על מסך המחשב שלהם, לבד או עם חברים. גם בסרטים מתוחכמים ואיכותיים. הקסם שבצפייה על מסך גדול, באולם חשוך, בנוכחות כמה עשרות אנשים שהם לא מכירים – זה לא עושה להם את זה, כנראה. אולי חוץ ממעטים, שיש להם נטיות אמנותיות. האם בעוד חמישים שנה עוד יהיו בתי קולנוע ופסטיבלי קולנוע? האם צפייה בסרט עדיין תהיה אפשרות זמינה לדייט ראשון או שני? האם היא תהיה מענה מיידי לצורך ביציאה זוגית מהבית, כמו שהיא בשביל אהובה ובשבילי? אם המגמה הנוכחית תימשך, כנראה שלא. וזה לא כל כך נורא, האמת. לא כל מה שהיה פעם חייב להימשך.