ארצנו הקטנטונת- מדודו ועד לירן (המלצה לטיול)

אני חושבת שהבלאגן של אחורה וקדימה בזמן, כאן בבלוג, הסתיים וכעת תהיה תנועה יחסית לינארית על ציר הזמן.
אני מקווה לאט לאט (או עדיף מהר מהר) לסיים את שלל הדברים שממתינים לראות אור כאן בבלוג ואיכשהו לישר קו עם עבודות עכשויות. בתקווה שיהיו כאלה .

הפעם, לא יצירה אלא טיול.
אני רוצה להמליץ לכם על טיול שיש בו ערך מוסף מעבר ליפי הטבע וקדושת המנוחה.

בסוף שבוע אביבי אחד נארז הגרינגייט החדש שלי והצטרף לנסיעה צפונה.

דרך יפהפיה הובילה אותנו אל מצודת כח (מצודת ישע, נבי יושע) שלצידו מוזיאון "הרעות" (מכביש 90 פניה מערבה לדרך 899, קצת לפני צומת ישע פניה ימינה/צפונה. יש שילוט).
אני לא מתכוונת להפוך את הרשומה הזו לספר היסטוריה ומורשת קרב כי אחרת אצטרך כמה רשומות, אבל מכל ליבי אני ממליצה לקרא קצת, ללמוד קצת, ולזמזם את השיר "דודו" ולא בכדי.

וכן, אתם רואים נכון, המקום נמצא על שביל ישראל.

מוזיאון הרעות הוא מוזיאון חדש יחסית שאותי, ומסתבר שלא רק אותי, ריגש מאד.
מצאתי קישור למי מכם שרוצה לדעת יותר על מה מדובר ולראות תמונות טובות יותר מאלו שאני צילמתי. אבל בקצרה, המוזיאון עוסק בניסיון הכושל לכבוש את מצודת ישע מידי הערבים ששלטו בה, ודרכה על כבישי הסביבה. הכישלון המר שהותיר כ"ח הרוגים שעל שמם נקרא המקום, וחייל גיבור אחד שיזכר לעד בזכות השיר "דודו". כשאני עמדתי בדיוק, אבל בדיוק במקום שבו עמד ונהרג דודו, התמלאו העיניים שלי בדמעות של התרגשות ועצב.
במוזיאון יש אפשרות להבין את הקרב בעזרת טאבלטים לשימוש המבקרים וסרט מרגש שאני ממליצה להקדיש לו את הזמן הראוי.
קישור לכתבה:
http://www.haaretz.co.il/gallery/trip/.premium-1.2310342

בצער רב אני חייבת לציין שהאתר, בחלק שאינו צמוד ממש למצודה או למוזיאון, היה מטונף! שרידי פיקניקים וטישו, המלמד על הפרשות הגוף, מלאו את השטח ואחרי שהרמתי כמה פחיות שתיה פשוט עפנו משם.

חזרנו לכביש 899 אך במקום לרדת חזרה אל כביש 90, פנינו ימינה, חלפנו על פני צומת ישע וקצת אח"כ פנינו שוב ימינה לכביש 886 (צפונה לכיוון קיבוץ יפתח ובהמשך משגב עם).
מיד אחרי שעוברים את קיבוץ יפתח יש לשים לב שלא לפספס את הדרך הנקראת "דרך נוף הרי נפתלי". היא אמנם מתחילה כדרך עפר אבל קטעים ממנה סלולים והיא עבירה גם למכוניות שאינן בליסינג surprise .

נוסעים על רכס רמים,
וקרית שמונה נראית כ"כ יפה מלמעלה.

הרכבל של צוק מנרה.
מוזר אך מעולם לא נסעתי בו.

חתיכה מקו התלים נראית באופק. הר אביטל והר בנטל.
כאן אפשר לומר את המשפט המפורסם שלא משנה היכן אעמוד, אוהב לומר: " ביום בהיר רואים מכאן את החרמון".
רק שמכאן זה נכון.
גם ביום לא בהיר.

זהו מצפה לירן. משפחתו של לירן סעדיה ז"ל, בן קריית שמונה שנפל במלחמת לבנון השניה, הקימה את התצפית היפה הזו אל עמק החולה.למי שמעוניין להקשיב, יש הסבר קולי על לירן. על הסלעים נמצאים ציורי הקומיקס שלירן צייר.

מבט מהמצפה דרומה.

אחרי פיקניק קצר (ללא עקבות!) המשכנו בכביש 886 צפונה עד הירידה ימינה אל כביש 9977 שהוביל אותנו אל כפר גלעדי.

כפר גלעדי קיבלה את פנינו בפרחים מתורבתים, דשא וחדרים נוחים.

וגם כאן המלצה גדולה לי אליכם. בין אם אתם מזדמנים לכאן במקרה ובין אם מגיעים במכוון, אל תוותרו על הסיור בסליקים שהתגלו בחצר המשק.
אל הסיור נרשמנו מראש בדלפק הקבלה של המלון וקיבלנו את עמי (סליחה שאני לא זוכרת אם הוא עמירם או עמיקם ...), המדריך שהעביר לנו כמה שעות של הנאה מרתקת.

כפר גלעדי נוסדה בדיוק, אבל בדיוק לפני 99 שנים. בתקופה שזו לא היתה בושה לישב את גבולות החור הציוני הזה.
הקימו אותה כל מיני כאלה שחלמו בציונית. אתם יודעים, השמות האלה מספרי ההסטוריה: אלכסנדר זייד, מניה שוחט, טרומפלדור, חנקין (שיסלח לי על שאיני זוכרת את שמו הפרטי ועל שאני מתעצלת להסתכל בגוגל), יצחק בן צבי וכאלה מן ~~מתנחלים~~ חלוצים.

זהו "בית ראשונים" שנקרא אז ה"תחשיבה". לא זוכרת מה פירוש השם. סעו לשם ותבררו surprise
כיום הוא.... גורם לי חשק עז לקחת בלוק ציור ולצייר אותו.

ממעל משקיפה עלינו משגב עם.
הגבעה הקרחת לימינה כבר שייכת ללבנון או יותר נכון לחיזבלון.

עמירם או עמיקם לקח אותנו אל הסליק הראשון תוך שהוא מלמד אותנו על ההסטוריה של הישוב. "כפר בר גיורא" רצו לקרא לו אך משנהרג ישראל גלעדי שהיה ראש קבוצת המתישבים, החליטו לכבדו ולקרא לישוב על שמו.

סיור קצר בסליק הצר והארוך,

מבט על הארגזים המקוריים שנשמרים שם,

וטיפוס חזרה החוצה, אל האור,

ואל תחושת הקיבוץ.

המשכנו בסיור והגענו לרפת ישנה. רפת א' קראו לה.

רואים את מדרך הרגליים הזה שנועד להסיר בוץ?
על זה אומרים בארמית עתיקה.. חרטא בארטה, כי מתחת לעניין הזה הסתתר סליק נוסף.
אל הסליק הזה לא נכנסנו כי עמירם/עמיקם לקח אותנו לסליק שלישי, מרשים הרבה יותר.

זהו הסליק השלישי.
בערך.
דלת נסתרת הובילה אותנו אל החדר הזה.

ראינו מיני מכשירים,

שמענו הסברים,

מאד התרשמנו!
חשבנו שגמרנו להתרשם...
ואז, ניגש עמירם/עמיקם אל מכונה מוזרה שעמדה בחדר, והיא... פשוט החליקה על מסילה וגילתה לנו פתח קטן בריצפה.
חבל שאני לא יודעת להעלות סרטונים לכאן כי זה באמת היה מרתק והשאיר את כולנו פעורי עיניים.