הספר 2020 נכתב על ידי הפסיכיאטרית הישראלית ד"ר חמוטל שבתאי אי שם בסוף שנות התשעים. הספר מתאר את העיר ניו יורק ב שנת 2020, כשהעיר נמצאת בנקודת זמן קריטית לגבי "המגיפה", שנה שבה האנושות תוכל להציל את עצמה ממוות כולל מהמגיפה - או להגיע לנקודה קריטית שבה כבר אי אפשר יהיה למנוע התפשטות כוללת שלה שתגרור את "סוף העולם" תוך אי אילו שנים. הספר לא מציין מהי המגיפה, אבל הרושם שנוצר מהספר הוא שמדובר על מגיפה שדי דומה למגיפת האיידס, למרות שהספר מתאר אותה כמחלה הרבה יותר מפחידה ממה שמחלת האיידס נתפסת כיום. כמי שגדלה בשנות השמונים, אני עדיין זוכרת את הפאניקה שפשטה אז כלפי המחלה המיסתורית שנתפסה כקטלנית - אבל חשוב לזכור שכיום המחלה נתפסת יותר כמו מחלה כרונית שניתן בעצם לבלום אותה למשך שנים רבות בעזרת טיפול רפואי (ואפשר בקלות להמנע מהדבקה בה), לכן יש איזשהו פעםר בין איך שהמחלה נתפסה באותה תקופה לאיך שהיא נתפסת כיום, מה שהופך את הרקע של הספר לפחות מובן או חותך לקוראים צעירים יותר שלא חיו בתקופה שבה מגיפת האיידס השתוללה בצורה שנתפסה כמפחידה.
העולם בספר מחולק בצורה שאמורה למנוע הידבקות במחלה - שכוללת בין השאר הפרדה בין חולים לבין שאר האוכלוסיה. מי שחולה לא יכול לעבוד, לערוך קניות, לשלם חשבונות, או לבצע הרבה פעולות בסיסיות - אלא אם יש מי שיתמוך בו בהכל (או אנשים שעוברים על החוק תמורת תשלום שמן שישאילו לו את הזהות שלהם), אין לו דרך לחיות בערים, והוא נאלץ לברוח לאיזורים לא מבוקרים בין הערים, או לעבור ל"מרכזים רפואיים לטיפול במגיפה", שם הממשל מספר שיטפלו בהם, במיוחד ב"מרכז הרפואי החדש של ניו יורק". כדי להבדיל בין קבוצת הבריאים לבין קבוצת החולים, ישנו מערך בדיקות מקיף. כל אדם, החל מתלמידים בבתי הספר היסודיים, עוברים כל בוקר בדיקת דם מהירה בכניסה למקום העבודה או בית הספר, וישנה גם מסגרת לעקרות בית להבדק. כמובן שישנן גם מעבדות פרטיות ולא ממש חוקיות שמאפשרות לאדם להבדק באופן דיסקרטי אם הוא חושד שהוא נדבק ולא מעוניין שהרשויות יעלו על זה. העלות של מערך בדיקה כזה הוא גבוה - ולכן רק מדינות מפותחות מסוגלות לתחזק אותו, והגבולות שלהן עם מדינות שלא מסוגלות לבצע את הבדיקה סגורים הרמטית. כמובן שאזרחי המדינות הללו מנסים בכל הכוח להגיע למדינות המפותחות כדי להציל את חייהם - אבל ישנם כמובן כוחות צבאיים שמוודאים שהם לא יוכלו לעבור את הגבול, גם במחיר של ירי על אזרחים.
אבל בין הבריאים והחולים יש את "רשימת הסיכון": אנשים שהם לא חולים, אבל ההתנהלות שלהם מעמידה אותם כביכול בסיכון גבוה יותר להדבק. כמובן שבני משפחה של חולה מאובחן הופכים להיות חלק מ"רשימת הסיכון", אבל בחברה שבה מעודדים אנשים למצוא בן זוג כבר בתיכון ולהתחתן מיד אחרי סיום הלימודים שם - כל מי שנשאר רווק לאורך זמן או חלילה התאלמן או התגרש נחשב למישהו ברשימת הסיכון, אלא אם הוא הצליח להוציא "חוזה מיוחד" ממקום העבודה שלו שבו מעמדו מוגן כאדם שהוא יציב ובטוח. אחרת - הוא בעצם אמור לחיות כמו אדם חולה, גם אם הוא לא כזה. זה כמובן רלוונטי הן לנשים והן לגברים.
אבל ישנם גם שינויים חברתיים נוספים שנובעים מהמגיפה שהופכים את העולם בספר לשונה מאוד מזה שאנחנו מכירים. למשל לא מעט ארגונים פמיניסטיים קיצוניים התחילו להאשים את הגברים בהפצת המחלה בגלל שהם נתפסים כאלו שדורשים סקס מהנשים המסכנות סביבם, במיוחד במוסד הנישואים, וכך מעמידים אותן בסכנה מתוך הנחה שהגברים בטח בוגדים בקלות ולכן יידבקו מחוץ לבית במחלה. הארגונים האלו גם בנו תשתית גדולה של בתים בטוחים לנשים שמעוניינות להצטרף אליהן (וכך מאפשרים להן לחיות בסביבה מחוץ לעולם הסטנדרטי שבו קיימות הבדיקות וישנה מערכת שדוחפת אותן להשאר נשואות), ותנועות נוער לנערות בגילאי בית הספר שמלמד את הנערות הצעירות על כמה הגברים איומים ונוראים. במקביל, ישנו תהליך של כתות שדומות לכת המצליפים שהיתה קיימת בתקופת המגיפה השחורה בתור "חזרה בתשובה", שאחראים בין השאר על פינוי ושריפת החפצים של אנשים שמתו בעקבות המחלה - כך שמצד אחד הם היו מפחידים למדי, ומצד שני היה להם תפקיד חיוני בהתמודדות עם המגיפה. ומעבר לזה, ישנו שוק לקניה של נערות צעירות ו"נקיות" על גבול הילדות שנמכרות לזנות בבתי זונות "נקיים" - ובמקביל ישנו תהליך חברתי שכל בתי הזונות או הקולנועים ששידרו סרטים פורנוגרפיים נסגרו (כלומר אלו שעדיין פועלים הם לא חוקיים). אבל ישנו תחום חדש שמתפתח: רובוטים נשיים בכל מין וצורה כדי לספק את הצרכים של הגברים - הין אם הם מרוכזים בבתי זונות רובוטיים, ובין אם הגברים האמידים יותר קונים אחד הביתה (כולל חלקי חילוף כך שאפשר לשנות את הרובוט לכמה דמויות).
הספר בעצם עוקב אחרי כמה דמויות שבהתחלה לא נראה שיש קשר ביניהן. הדמות הראשית היא של רופא שחוקר תרופות אפשריות למחלה - והוא פנה למחקר בין השאר כי אי אילו שנים לפני כן אחיו הגדול נדבק במחלה והתאבד כדי למנוע משאר המשפחה להכנס ל"רשימת הסיכון". בהתחלת הספר נראה שהוא מוצא אפשרות שעובדת טוב על חיות מעבדה, והוא מקבל אישור להתחי לבדוק אותה על כמה מהחולים הקשים של בית החולים שבו הוא מנהל את המחקר. אבל אחרי שהחולה הראשון מבריא למרות מצבו החמור - החולים שלו מתחילים למות בצורה מסתורית (כשלנו הקוראים מתגלה שאחת האחיות מבצעת בהם המתת סתר על ידי ארגון מסתורי שסוחט אותה בגלל שהיא לא דיווחה על הבן החולה שלה). אישתו, שבמקור רצתה להצטרף לארגון הנשים שונא הגברים (אבל ההורים שלה מנעו ממנה את ההצטרפות ושיכנעו אותה להתחתן עם הרופא), היסטרית לגבי העבודה שלו וזיהומים באופן כללי (ומתעסקת לא מעט בחיטוי וניקיון באופן קבוע), ומנוכרת ממנו כבר שנים. במקביל יש סיפור על אלמנה שעובדת על "חוזה מיוחד" במחקר שהופכת להיות המאהבת של הרופא בגלל הניכור של אישתו, סיפור על איש עשיר שסבל מיחס פחות טוב לעומת אחיו הנאה בגלל מראה חיצוני לא מלבב ומצא דרך "להתעלות" על אחיו - וסיפור על החיים ב"מרכז הרפואי החדש של העיר ניו יורק" שמתברר לא כבית חולים אלא כמעין מחנה פליטים גדול שבו מסתובבות קבוצות שונות שמנסות לשרוד עם מעט מאוד מזון, כשמסתבר שיש בו גם לא מעט אנשים בריאים שמישהו רצה להוציא מהחברה בחוץ.
הסוף של הספר אופטימי: הרופא ואהובתו מצליחים להוכיח שהתרופה עובדת ולהתגבר על מי שמנסה לצאתה לשוק, והם עמדו לצאת לעולם ולפרסם אותה. אני מניחה שבעולם ה"אמיתי", יעמדו בפניהם עוד כמה מכשולים ודברים שצריך להוכיח לפני שהרשויות יאפשרו לרופא להמשיך ולבדוק את התרופה לפני שיפיצו אותה.