לא הברווט הראשון לעונה, אך הראשון שנרכב בעשור הזה. רכיבת ה 300 שתוכננה על ידי עמית, נקבעה לצאת בשעה 16:00 מתחנת הרכבת יבנה מערב, בערב של יום חמישי.
תחזית מזג האוויר לא חייכה לרוכבים. חלקם בחרו לא להגיע במועד זה, אחרים לא יכלו. בסוף התייצבו בנקודת ההתחלה רק שניים, עמית ואנוכי. שעה ומשהו של אור יום לניווט מורכב ומרובה פניות בכבישים צדדים, עד שנגיע לכביש 3. אנחנו רוכבים ביחד וצולחים יפה את הדרך, בלי להתבלבל. קשת מעל גדרה ואנחנו כמו מתקרבים אליה. אני מרבה להחמיא לגוגל סטריט ויו, שאפשר לי לנעוץ את המסמרים האחרונים בלימוד הציר, בישיבה של 10 דקות על הספה מול המחשב. עבודות על כביש 383 הופכות את הרכיבה עליו ללא נעימה, והבדלי הקצב בין עמית לביני מפרידים בינינו.
קצת מבועס מהרוח שהייתה אמורה להיות מערבית וחזקה. רוח ברכיבות ארוכות היא לא חדשות טובות, אבל לפחות בחלק מהדרך היא עשויה לדחוף קדימה ולהקל על הרכיבה. למשל בקטע הנוכחי לכיוון מזרח. אבל לא. הרוח היא דווקא מזרחית, עם ניחוחות דרומיים. כלומר הרוח נושבת לי בפנים ומאיטה אותי. גם השמיים נראים בהירים ומלאים בכוכבים. אני תוהה לגבי הפער בין התחזית, גשום עם רוח מערבית, לבין הערב, יבש עם רוח מזרחית, ומשער שיש מצב שאת הרכיבה הזו אסיים יבש. בכל מקרה, מה שיש לי ללבוש או להתקין על האופניים בתנאי גשם וקור, נמצא איתי. החלק השני של 383 מוצלח הרבה יותר, פעם ראשונה שלי על הכביש הזה, גבעות מיוערות ונופים שאולי היו ממלאים את העיניים שלי אם לא היה עכשיו חושך. איכשהו, למרות האפילה, למקום עדיין יש השפעה קסומה על ההרגשה שלי ואני מייחל לעשות את הדרך חזרה באור יום כדי להנות מהרובד הויזואלי שלו. מגיע לעצירה הראשונה בצומת האלה. חוזר לדרך לאחר עשרים דקות בלי לראות את עמית באופק, ומבין שאת 250 הקילומטרים שנותרו לסיום הרכיבה הזו, ארכוב לבדי.
בגבעות של פארק בריטניה, תוקפים אותי זכרונות מהרכיבה הקודמת כאן במסגרת ברווט. לפני שנה פחות או יותר ברכיבת 600 קילומטרים, משבי רוח הודפים אותי ואת האופניים ומתעמרים בקו הרכיבה שלי ודליים של גשם המוטחים בי מכל כיוון ללא הפסקה. הערב דווקא יבש, מפתיעה אותי בהירות הזכרונות המקושרים לחלקים שונים בכביש. רעש בלתי פוסק של כמות עצומה של מים פוגעת בו זמנית בי, בכביש, בצמחיה, הגוף נוטה הצידה לתוך כיוון הרוח כדי לא ליפול והגשם מתעופף ומצייר קווים אופקיים לכיוון ההפוך. אני יורד לקוממיות ולחציה של כביש 40. הזכרונות ממשיכים להתחבר מאותה רכיבה. פה נתקע רכב בכביש מוצף ואני עקפתי ברכיבה על המדרכה שהייתה מוצפת גם היא. ישוב אלומה בדרך למושב רווחה מתהדר בכיכר חדשה, המצטרפת לרמזור שנחנך בכניסה לרווחה. השינויים הפיזיים בדרך מחלישים את הקשר לזכרונות שהופכים להיות פחות מוחשיים ויותר ציוני עובדות פנימיים. עכשיו הכבישים קצת רטובים מגשם שעבר פה לאחרונה.
הרכיבה לוקחת אותי דרומה. מגמה שמקרבת לבית בבאר שבע. לבדי לגמרי על הכביש. גם עמית נמצא על אותם כבישים. אני מדמיין את הפגישה שלנו כשנחלוף במהלך הלילה זה מול זה, כיצד נעצור ונחליף מילים ושותפות למסע. משדרות מתחיל טיפוס מזרחה לבית קמה. עוד קטע שבפנטזיות טרום הרכיבה ראיתי את עצמי רוכב עם רוח גבית. האלמנט הדרומי ברוח מתחזק, ומצרף לרוח הפנים המזרחית, גם את ההבטחה לרוח פנים בקטעי הרכיבה הבאים שלי, דרומה לכיוון צאלים. באזור רוחמה קולות של צרחות מרוחקות המעוררות בי אי נוחות, לבסוף מקשר אותן ללהקת תנים קולניים. בשעה תשע בערב, בדיוק כמו שעמית הבטיח, מתחיל לטפטף עלי גשם. אני נשאר יבש. אולי כיוון הרוח ההפוך לתחזית לא כך כך מעיד על הסיכוי לגשם. בכל מקרה אני מחליט להנות מכל רגע יבש או יבש דיו. עצירה ארוכה שניה ברכיבה הזו, בתחנת הדלק בבית קמה, חצי שעה של התפנקות והתייבשות חלקית של בגדים רטובים מזיעה. עוד דרומה לצומת הנשיא. משם זה פחות מחצי שעה רכיבה ואני בבית החם, אחרי מקלחת ולפני שנת לילה של אנשים נורמלים. הקולות להפסיק את הרכיבה הזו מתגברים. אני סתם. רוכב סתם בלילה קר ומוכה רוחות. בשביל מי? אין פה אף אחד לחלוק איתו, אין פה שום סיבה להמשיך. אני יודע שאני יכול כי כבר עשיתי את זה בעבר. אני יודע שאף פעם לא הצלחתי לתת לעצמי סיבה טובה ללמה אני ממשיך להגיע לרכיבות האלו. ובכל זאת הפעם זה מרגיש חסר מטרה במיוחד. ועדיין אני רוצה להמשיך ברכיבה. מצייר לעצמי מטרה חדשה. לסיים את הרכיבה בקצב ברוטו של 20 קמ"ש. נשמע לי ריאלי. המסלול די שטוח סך הכל. לא צריך להתחיל להוציא אנרגיות חריגות כדי לעמוד במטרה הזו, רק צריך להמשיך לרכוב. לשלב נטילת קפאין שירחיק ממני את השינה ויקל עלי להפיק תנועה. מתכנן את נקודות הזמן וההתנהלות שלי בהמשך הרכיבה לאור המטרה החדשה. עם הגעתי לצומת גילת, עוברת בי מחשבה חדה על הזמן שלקח לי להגיע לכאן מצומת הנשיא, שהוא שקול לזמן שהיה לוקח לי להגיע הבייתה אם הייתי פונה שמאלה ולא ימינה.
אמצע הדרך כבר ממש פה קרוב, עם היתרון הפסיכולוגי הלא מבוטל של רכיבה שלוקחת אותך אל נקודת הסיום ולא מתרחקת ממנה. לא שמתי לב לפרטים האלו של המסלול, ובכל זאת מעריך שנקודת החזור נמצאת מעבר לנקודת 150 קילומטרים, ככה שהחזור גם יותר קצר פיזית. בקטע האחרון ממש, אני יודע מה מחכה לי ברכיבה מצומת אורים לצומת צאלים. נגד רוח חזקה ונגד שיפוע מתון וקבוע. לא אלקק פה דבש, ובכל זאת, בקצה הדרך מחכה הרגע המצויין של להתחיל לחזור חזרה, ואת כל מה שארכוב עכשיו נגד הרוח בעליה, אחזור עם רוח גבית בירידה. מציין לעצמי שהכביש לא נחסם בגלל שטפונות ועוד מעט ארגיש מועיל ואעדכן את עמית שאין צורך במסלול חלופי. מים זורמים ברעש במעבר המים סמוך לצומת צאלים, אני חוצה את המים ברכיבה עם אמונה גדולה בשלמות של הכביש המבוטן מתחת לזרימה ועם מבט ממוקד בהמשך הכביש המדומיין והבלתי נראה בחושך. מגיע לצומת, מעדכן על הגעתי ומגלה שעמית פרש מהרכיבה לפני זמן מה. עכשיו זה באמת רק אני כאן על הכביש. תיכף הרוח תנשוב בגב בדרך חזרה ואני פחות או יותר בתוך הזמן שקבעתי לעצמי.
הרכיבה מרגישה טוב כרגע. 200 מיליגרם קפאין שנטלתי לפני כשעה בטח תורמים את שלהם. חולף על פני אורים בדרך לצומת רעים. צווחה של ציפור לילה קורעת את החושך מטרים ספורים ממני וכמעט מעיפה אותי מהאופניים מרוב הפתעה ופחד. הכבישים צפונה בנגב המערבי רטובים. השחור של האספלט משולב ברטוב של המים, עושים עבודה טובה בלבלוע את כל האור שיוצא מהפנס, והתחושה היא של רכיבה בחושך ללא פנס. אני יודע איפה הכביש נגמר מימין ומשמאל, פחות יודע לתוך מה יכנס הצמיג הקדמי שלי בכל רגע נתון. משתדל לרכוב בתוך הנתיב ופחות בשול. בנתיב יש פחות הפתעות ויותר יכולת תמרון בין השלוליות. בשעות האלו, חלק גדול מהכבישים הוא לשימושי הבלעדי. אין צורך לחלוק את הדרך עם כלי רכב אחרים. בכל זאת מציץ אחורה כל הזמן, לראות אם מגיע רכב. אני כבר בשדרות, צומת חלץ, הרמזור החדש של רווחה. ציוני הדרך חולפים ועוברים כמו השעות של הלילה. ליד קיבוץ גת אני עוצר ליטול כדור קפאין נוסף. בקרוב אגיע לצומת האלה, לכביש 383 ואז ישוב ויעלה העומס הניווטי שהיה קצת על אוטומט ברוב הלילה. ברקים קורעים את שמי הלילה, מאירים אותו בפתאומיות ונעלמים במהירות האור. נראה כאילו זאוס מפגין דומיננטיות ומראה לתור מי היה כאן קודם. אני סופר המון שניות עד שמתחיל להתגלגל באיטיות בטוחה קולו הנמוך של הרעם. גשם מתחיל לרדת. עד עכשיו ירד עלי גשם קל פעמיים או שלוש ונשארתי יבש. הפעם זה מתחיל להרגיש אחרת. בירידה מבית ניר משבי רוח מתפרצים וגשם סוחף מבעסים את האפשרות לנצל את כל האנרגיה שצברתי בעליה. יושב חזק על הברקסים שעושים עבודה די גרועה ברטוב רטוב הזה. האצבעות כואבות מהלחץ על מנופי הבלמים וחבל לי שאני לא נהנה מהירידות, מצד שני, לא להתרסק עכשיו יושב לי די גבוה בסדרי עדיפויות. הגשם לא פוסק, על הסקלה בין חזק לבין חזק מאד. אם לא הייתי עוסק בלשרוד ובלהתקדם, אז הייתי עושה רטרוספקטיבה על המצב הזה במקום הזה, אולי רטרוספקטיבה על הרטרוספקטיבה. רכב או שניים עוקפים אותי בגשם השוטף, ואני אמביוולנטי בתחושה שלי לגבי הנהגים, מצד אחד מעדיף שלא יעצרו כדי לחסוך את המבוכה של הקונפליקט שנוצר בין אנשים נורמלים שרוצים לעזור לבין רצוני לרכוב את הרכיבה לפי חוקיה. מצד שני, אף אחד לא מפגין איזושהי אכפתיות כלפי רוכב אופניים בגשם שוטף בלילה וזה מוזר. מה הייתי עושה בסיטואציה כזו בתור נהג? תחנת אוטובוס קורצת לי בצד הכביש, מחשבה זריזה פוסלת את האופציה במהירות. הגשם כבר חדר את כל ההגנות והבגדים רטובים לגמרי, כל שאוכל לקבל מתחנת האוטובוס הפרוצה הוא את האפשרות לא לעמוד מתחת לגשם וכן להסתכן בהיפותרמיה או בסתם רעידות נוראיות לבוש בגדים רטובים בתוך כל הקור והרוח. האופציה הכי טובה היא להמשיך בגשם ולהגיע לתחנת הדלק בצומת האלה.
בתחנת הדלק הדלת נעולה, המלאך הגואל שלי מסדר סחורה על המדפים, והוא נענה לדפיקות על השמשה ולמראה המשעשע של כלבלב אומלל ורטוב בקסדת אופניים. נכנס פנימה ומשאיר שלולית מים קטנה בכל מקום שאני דורך עליו. אוכל חם, אוכל מתוק, דקות ארוכות מתחת למשב הרוח של מייבש הידיים בשרותים. שום דבר לא מתייבש באמת בזמן הזה, אבל ההרגשה משתפרת. אחרי כמעט ארבעים דקות אני יוצא בחזרה. קור מקפיא כצפוי אחרי שהגוף התקרר והבגדים נשארו רטובים. קצת רועד מקור עם השפעה ברורה על הכידון והאופניים שמזגזגים בהתאם, מחכה לאיזו עליה או אופציה אחרת להעלות טמפרטורה פנימית ויודע שזה רק עניין של זמן ומאמץ עד שהקטע הקשה יעבור. את כביש 383 אני שוב עובר בחשיכה, מפגש ראשון עם הנוף של הכביש הזה עוד מחכה לי בעתיד. שממת השעות האחרונות של החושך הופכת את הרכיבה בכביש חסר שוליים לפחות מטרידה מאשר אתמול. רוח צפונית עם מרכיבים מערביים חזקים ברורים, כמו שהבטיחו החזאים, רק שעכשיו רוב הרכיבה היא לכיוון מערב, נגד הרוח.
סמוך לחפץ חיים הגשם מתחדש, לא טפטוף. ברק מכה באדמה לא רחוק ממני ומלמד אותי את פער הזמן בין הברק לרעם כשהברק קרוב. ידידי, כשהברק קרוב, אין פער זמנים, הרעם מצליף בגוף ובאוזניים באותו שבריר שניה שהברק מפלח את השמיים. מתבונן בתוואי השטח מסביבי, יש מספיק עמודים ואנטנות שהם אטרקטיבים יותר לברקים מאשר רוכב על אופני אלומיניום נעולים בצמיגי גומי. לא מכיר סטטיסטיקה רלוונטית, יודע ששחקני גולף נמצאים בקבוצת סיכון ובכל מקרה למרות ההשקעה שלי ברציונליזציה, לא מצליח להפרד לגמרי מהפחד הקמאי. בכניסה לגדרה עוצר מתחת לגשר מתחת לכביש 7. יש כאן שטח רחב ויבש. אני יכול להתהלך לאורכו ולרוכבו כדי לשמור על חום הגוף ולהמתין קצת כדי לראות אם הגשם מתעתד להחלש. לא ממהר לשום מקום, מסגרת הזמן שקבעתי לעצמי לרכיבה כדי לתמרץ עצמי להמשיך כבר לא חשובה כל כך. בכל מקרה המהלך הבא הוא לתחנת הרכבת שתיקח אותי הבייתה, פחות מעשרים קילומטרים. למרות הרוח הנגדית.
הגשם נחלש, יוצא לדרך. עוד מעט יעלה האור ורכבים מתחילים למצוא את דרכם החוצה מגדרה. אחד מהם, שהתגלה כזונה שהוא בן של זונה, לא מסתפק בלחתוך אותי בתוך כיכר אלא גם מרים עלי בנסיעה מהירה שפריץ מים מפנק מהמים הזורמים בשצף על הכביש. צד הגוף מרגיש רטוב רק לרגע ומיד חוזר להתמזג עם התחושה הרגילה כרגע, של רטוב לא מורגש תחת מאמץ הרגליים והחום שהן מייצרות. הניווט חזרה מוצלח כמו בהלוך. זכיתי לראות ברכיבה הזו את אותו קטע קרוב להתחלה ולסיום באור יום של ערב ושל בוקר. יתר הרכיבה התנהלה בחושך. בואכה יבנה, לצד הכביש נחל שורק שוצף בכוח ובעוז. שני קילומטר לסיום, דפיקה שעולה מהגלגל האחורי מבשרת שאין בו אוויר. גלגל טיובלס עם חומר שלא חידשתי הרבה זמן ועם מגיני בוץ שצריך לפרק כדי להתנהל איתו. וגשם שלא מפסיק לרדת. כוסומו. אני מכניס לתוכו קצת אוויר וממשיך לרכוב ככה. בלי לתקן שום דבר, אם אצטרך אדחוף לו עוד אוויר ולבסוף אגיע. לבסוף הגעתי. עוד פחות מעשר דקות יוצאת רכבת לבאר שבע. שיחוק רציני. הגלגל פלאט, חסר אוויר לגמרי, אבל זו דאגה לעוד שעה לכשאגיע לתחנה האחרונה בבאר שבע. אפילו מבחינת הזמן אני במסגרת המטרה שקבעתי. ובעיקר, אפשר להתחיל להתייבש, קצת לנקר ולתכנן את המקלחת החמה ואת השינה הגואלת שאתברך בהן בקרוב.