רק אהבה...

 

אני אוהב לכתוב את האמת, ורק האמת. וחשוב לי מאוד לעדכן אנשים בדברים שקרו, גם אם זה אומר לעשות בושות לעצמי.. :-)

אני פשוט חושב שאני צריך לשמש דוגמא אישית שגם זה קורה לפעמים וחשוב להודות בזה שכולנו משתנים ומשנים את דעתנו המון פעמים.

אני חושב שגם באהבה זה חשוב לדעת את זה שלא הכל הולך חלק ומה שבטוח שזה ממש אבל ממש לא כמו בסרטים! 

 

גדלתי על הסרטים האלו שמישהו מוצא את "האחת" שלו ובמיוחד על הסרטים של דיסני ששם האהבה כזאת מושלמת ונפלאה,

וכמו באלאדין שהם עפו להם על גבי השטיח המעופף ושרו להם A Whole New World.. ובתור נער מאוד רומנטי זה בדיוק מה שרציתי.

וכמו ביפה והחיה ששם בל היתה כזאת מקסימה ואיך היא ראתה מעבר "לחיה" שבו ואיך הם התאהבו ובסוף היא גם קיבלה את הנסיך שלה..

ויש עוד הרבה אחרים כמו בת הים הקטנה ועוד עשרות סרטים שגדלתי עליהם וגידלתי את עצמי עליהם וחשבתי שככה זה צריך להיות,

ככה אני רוצה שיהיה ואני לא מוכן להתפשר על אף אחת אחרת! סתם בת זוג לא רציתי, הייתי מוכן לחכות לאחת שלי וזהו זה..

אבל כמו שכבר כתבתי בעבר רשומה שלמה על ההתאהבויות שלי, זה לא קרה בדיוק כמו שרציתי..

במיוחד אחרי שמצאתי מישהי שהייתי בטוח שהיא הנשמה התאומה שלי,

אבל אחרי שגיליתי שהיא ממש לא, נפלתי ממש חזק..

ולקח לי המון זמן לחזור לעצמי..

 

עדיין המשכתי להתאהב ולחשוב שמצאתי את "האחת שלי",

ובכל פעם, שוב ושוב ושוב גיליתי לאכזבתי שזה הכל היה בראש שלי...

ואז אחרי שסוף סוף היתה לי מערכת יחסים רצינית וחשבתי שהנה למדתי את השיעור שלי,

שזה לא מושלם כמו באגדות ושהיא לא בדיוק מה שרציתי אבל זה בסדר, אני צריך ללמוד לאהוב ללא תנאי,

והייתי בטוח שהיא תהייה איתי לכל החיים גם אם לא הייתי לגמרי מאושר.. חשבתי שאהבה היא הקרבה עצמית ושזה הכי נעלה..

חשבתי שזה שווה את הכל כי יום אחד הכל יהיה בסדר, אבל יום אחד זה נגמר. היא סיימה את זה. זה לגמרי בא בהפתעה ולא הייתי מוכן לזה.

גם כאן למדתי את הלקח שלי, שזה חשוב ויפה לאהוב ללא תנאי, אבל חשוב גם לאהוב את עצמי ולכבד את מה שחשוב לי, להקשיב לעצמי ולגוף שלי.

למדתי שמי שבוגד בעצמו למען האחר, בסוף יבגדו בו וזה יהיה הכי כואב.. זה קשה להיפרד ממי שאנחנו אוהבים ואחרי שנקשרים..

אבל חשוב להבין שיש הרבה אנשים שאנחנו יכולים לאהוב ושאוהבים אותנו אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לחיות איתם.

במיוחד זה קשה כשהצד השני לא מוכן לזה ולא יכול בלעדינו או שאוהבים אותנו יותר משאנחנו אוהבים אותם..

אני לא רציתי להיות הבן אדם האנוכי הזה שעוזב כי הוא רוצה להיות מאושר יותר.. ובסוף עשו לי את זה.

כנראה מי שמרגיש ראשון שזה "לא זה", עליו מוטלת האחריות לסיים את זה, וזה יהיה לטובת כולם.

חשוב להגיד את האמת שלנו ולהיות נאמנים לעצמנו וללב, כי רק אנחנו יודעים באמת מה נכון לנו.

למרות שאפשר לעשות את זה ברגישות ועדינות ולחכות עד שהצד השני באמת יפנים..

בכל מקרה, אנחנו לא יכולים לצפות שכולם יהיו כמונו ויש כאלו שפשוט יאכזבו אותנו..

נצטרך  לקבל את זה וללמוד לשחרר.. וכן, זה יקח הרבה זמן ויעבור הרבה כאב,

אבל עדיף לבכות את הדמעות האלו עכשיו ולגמור עם זה..

כדי שאי פעם נוכל שוב פעם לאהוב ולהתאהב..

 

אחרי שלוש שנים שלקח לי להחלים ממנה, שוב פעם מצאתי את עצמי במערכת יחסים שלא הייתי שלם איתה לגמרי..

הפעם מראש הכנתי את עצמי שלא יותר מידי להיקשר... אבל אהבתי אותה באמת למרות שנפרדנו וחזרנו הרבה פעמים, לרוב ביוזמתה ולא בגללי.

עד שפעם אחת אני בעצמי החלטתי שזהו זהו והייתי ממש מאושר ומבסוט מעצמי שהפעם אני עשיתי את זה! והייתי גאה בעצמי ושלם עם ההחלטה שלי.

אבל אז הפתעה! יום למחרת היא גילתה שהיא בהריון... בהתחלה זה היה שוק בשבילי. רגע אחד הייתי חופשי ומאושר ופתאום אני כבול לכל החיים..

ממש לא ככה דמיינתי את החיים שלי.. הייתי בטוח שתהייה לי ילדה עם מישהי שאני באמת באמת אוהב ושנחיה ביחד כי אנחנו באמת רוצים.

הרגשתי כאילו אלוהים החליט בשבילי וזהו זה.. יותר לא אהיה הנודד הזה בדרכים.. לא מתאהב סדרתי.. וגם לא רק האיש של אלוהים..

עכשיו זהו זה צריך לקבל את המצב החדש הזה.. אז החלטתי לקחת אחריות ולנסות שוב ושנינו החלטנו לחזור להיות ביחד ולהמשיך לאהוב..

אבל מה לעשות אי אפשר לכפות שדברים יקרו רק בגלל שיש ילדה... ונפרדנו.. וחזרנו.. ושוב נפרדנו ושוב חזרנו.. ככה די הרבה פעמים.

והנה בפעם האחרונה זאת היתה פרידה של חמישה חודשים ובאמת ששנינו חשבנו שזהו זה, נמשיך הלאה למרות שזה עצוב מבפנים..

אבל לאט לאט הלב שוב נפתח והרגשות חזרו והאשליות שיש משהו טוב יותר אי שם בחוץ ושזה עדיף לבד, פתאום לא נראו כאלו מפתים..

ואז החלטנו לחזור שוב להיות ביחד והפעם זה הרגיש שלם יותר, לפחות מצידי.. והבנתי שאני צריך להמשיך להיות סבלני..

הבנתי שבשבילי לאהוב זה הדבר האמיתי. האהבה שאני מרגיש מבפנים זהו האוצר שלי. אני זקוק לזה, זה מי שאני.

היא כמובן גם אוהבת אותי אבל לה עדיין זה לא תמיד פשוט לקבל את מי שאני..

אבל לה זה לוקח יותר זמן להגיע "לרמה" שלי ולאהוב ככה בכל מקרה..

זה בסדר, אני הייתי שם במקום שלה, אני יכול להבין..

ונכון אין לנו מושג מה יהיה בעתיד,

אבל אנחנו ביחד עכשיו,

ואנחנו עדיין אוהבים,

וזה מה שחשוב.

 

וזה מה שאני מנסה להגיד פה,

אל תיפלו באשליות של החיים!

רק האהבה היא הדבר הכי חשוב ומשמעותי!

רק האהבה היא אמיתית! 

 

בדיוק אתמול מצאתי איזה פתגם כזה על אהבה:

"אם את/ה לא יכול/ה להוציא מישהו מהראש שלך, כנראה הם אמורים להיות שם!"

וזה נכון! למה להכריח את עצמנו להפסיק לאהוב? למה להמשיך בכוח להקשיב לקול הזה בראש שכועס ומאשים?

למה לתת למחשבות הביקורתיות, המדכאות, השליליות והפסימיות לשלוט בנו? "זה לא יצליח! למה לבטוח בהם שוב?"

למה להאמין שמה שהיה פעם יקרה שוב? למה לוותר מראש? גם תינוק נופל וקם המון פעמים עד שהוא לומד ללכת כמו שצריך..

אדיסון ניסה מעל ל-1,000 פעמים לפני שמצא את הנורה המושלמת, איזה מזל בשבילנו שהוא לא וויתר! 

אז למה זוגות היום מוותרים כל כך מהר? קשר של כמה שנים טובות ועוד לפרק משפחות עם ילדים..

למה לזרוק את הכל בגלל ריב או כמה ריבים? ואפילו זוגות שנפרדים בגלל בגידות,

זה לא חבל לוותר ככה על הכל? נכון שהיה רע אבל מה עם כל הטוב?

 

נכון שגם אני התבאסתי אחרי שהתגרשתי.. לא האמנתי שזה יקרה לי.. 

כשהייתי נער ודמיינתי את האחת שלי, אפילו לא היה לי חשוב אם נתחתן וכל השטויות האלו..

רק רציתי למצוא את האחת שלי.. את הנשמה התאומה שלי.. את מי שבאמת תבין אותי ותהייה כמוני..

ואז פתאום מצאתי מישהי שלא ענתה על כל הציפיות והדרישות שלי ואז פתאום אני מוצא את עצמי מתחתן איתה..

אבל עד שכבר למדתי לקבל אותה כפי שהיא ולקבל את זה שהיא מה שיש לי ולאהוב אותה באמת, אז פתאום זה נגמר וצריך להתגרש??

ואז מי היה מאמין ששוב פעם אכנס למערכת יחסים שגם בה הרגשתי שמשהו חסר ואז עוד תהייה לי ילדה ממנה ושוב פעם ניפרד?

היה לי מאוד קשה לקבל את זה שאני שוב פעם רווק.. והפעם עם ילדה והבנתי שמה לעשות הנשים לא ממש מתנפלות עלי..

היה לי קשה להפנים את העובדה שאני בעצם ביישן וזה ממש לא בשבילי להתחיל עם בחורה וכל עולם ההיכרויות הזה..

ולמרות שבעיני אני כזה מיוחד ואוהב והבן זוג המושלם, עדיין מה שהנשים של היום רוצות זה ממש לא אני...

חשבתי שמגיע לי איזה פרס ושאמצא את האחת שלי מהר אחרי כל מה שעברתי..

אבל שוב ושוב ושוב ראיתי שאף אחת שאני רוצה בכלל לא רוצה אותי,

או שאלו שכן רצו אותי בחזרה מהר מאוד התגלו כממש לא בשבילי.. 

התחלתי להרגיש סוג ב' וגרוע מזה והביטחון העצמי שלי ממש ירד..

כבר התחלתי לקבל את זה שאולי אשאר רווק כל החיים..

 

מצד אחד, זה היה לי קצת עצוב אבל מצד שני היתה לי הקלה כזאת..

יותר לא צריך לחזר אחרי אף אחת, אני חופשי להיות לגמרי עצמי,

מה אכפת לי בכלל מה שהן חושבות? הן במילא לא רוצות אותי...

אני יכול לעשות מה שבא לי! 

 

בניגוד לפרידה הקודמת שלי שהיתה מאוד קשה וכואבת,

הפעם כבר הייתי חזק יותר וגם כבר לא הייתי לגמרי לבד בעולם הזה כי נשארנו בקשר,

ענת, אמא של הבת שלי, נשארה עדיין חברה טובה ומישהי שבאמת אכפת לה ממני,

ועדיין כמובן היתה לי את אריאל (הבת שלי) שאני מאוד מאוד אוהב ואוהבת אותי..

אז אין לי בת זוג, אז מה? זה לא סוף העולם.. ואני ממש לא היחידי..

לפחות אני בחברה טובה.. חי חי... 

 

גיליתי לשמחתי עם הזמן שטוב לי גם לבד ושכן, זה אפשרי..

זה הרגיש לי מאוד בודד וטיפשי שככה זה בימינו בעולם המודרני המנוכר הזה, אבל ניסיתי לקבל את זה..

ניסיתי לחיות כמו שכל הזוגות הגרושים/פרודים חיים.. מסתבר שגם אני גם נורמלי בעניין הזה.. מה לעשות, גם אני.

אני פעם ביקרתי וזלזלתי בזוגות שהכירו, עשו ילדים ואז התגרשו, חשבתי שהם טיפשים שלא בחרו נכון ולא ראו את זה בא..

נו והנה זה קרה לי! הנה עוד שיעור חשוב שלמדתי, אף פעם לא לשפוט אחרים עד שלא הלכתי בנעליים שלהם בעצמי...

זה היה קשה לראות את הילדה שלי רק כמה פעמים בשבוע ואז להיפרד ממנה כל פעם מחדש.. זה היה עצוב!

זה היה קשה לראות את האישה שאני עדיין אוהב, יושבת במכונית עם הבת האהובה שלי ומתרחקת..

אבל עם הזמן התחלתי לקבל את זה. הבנתי שעדיף לי להיות לבד אבל שלם עם עצמי,

מאשר ביחד עם מישהי שגם היא בכלל לא בטוחה אם היא רוצה ואוהבת אותי..

עדיין קיוויתי שאמצא את "האחת שלי".. אפילו את קרן ההיא עדיין חיפשתי..

אבל כל הסימנים הראו לי שפשוט אף אחת לא מחכה לי שם בחוץ.

זה עדיין היה קשה לי לקבל את זה ואוי בלילות כמה שבכיתי...

עד שלילה אחד כזה שהייתי לבדי במיטה חשבתי לעצמי:

"שאני אהיה לבד בסוף??! "זה בלתי יאמן!!" 

ממש לא הסכמתי לקבל את זה!

מה הטעם לחיות בכלל?

 

אבל עדיין ממש לא חשבתי שאחזור אליה..

נזכרתי שהרי לבד הייתי המון בחיים שלי ואני מסוגל לזה.

אבל הבנתי לילה אחד שאני פשוט לא רוצה את זה!

אני מעדיף לאהוב! זה מי שאני!

 

שמתי לב שתכ'לס כל פעם שסיפרתי שאני והיא נפרדנו התביישתי קצת בעצמי..

 לא רציתי שיחשבו: "הוא מדבר כל הזמן על אהבה אז איך הוא עזב ככה את האישה והילדה שלו?" 

למרות שזה היה הדדי לגמרי ואף אחד לא עשה משהו לאף אחד אחר כאן.. עדיין הרגשתי לא שלם עם זה לגמרי, שזה לא אני.

חשבתי שזה בגלל ההשפעה של החברה שמצפה תמיד שבני הזוג ישארו ביחד בכל מחיר גם בסבל נוראי כי זה כביכול לטובת הילדים...

למרות שאני לא מסכים עם זה, אני חושב שההורים צריכים לשמש דוגמא אישית לילדים לחיי זוגיות טובים או לחיים מאושרים בנפרד עם כבוד עצמי.

אחרת הם יפלו באותן המלכודות ויחיו עם בני זוג גרועים.. ובסוף הרי הם במילא יגידו "היה עדיף אם הייתם מתגרשים כבר אז וזהו זה.."

גם לא אהבתי את זה שכל פעם הייתי צריך לעדכן עוד חברים שלא ידעו ונהיו עצובים במקום לשמוח בשבילנו שהצלחנו להיפרד..

זה עצבן אותי למרות שידעתי שצדקנו בצעד הזה ובאמת שנינו הרגשנו שזה היה נכון וטוב גם לאריאל.

אבל עדיין לא היה לי נעים וניסיתי להסתיר ופשוט לא לדבר על זה ואפילו להדחיק לגמרי...

אני אדם של הכל או לא כלום אז ניסיתי לחיות את החיים שלי כמה שיכלתי,

וכשפגשתי את אריאל וענת אז זה כאילו הכל היה בדיוק כמו פעם..

עד ששוב פעם הגיע הזמן להיפרד ולחזור להיות לבדי..

 

שכנעתי את עצמי שגם אם אני עדיין רוצה ואוהב אותה, 

היא לא רוצה במילא והיא לא יכולה לאהוב אותי כמו שאני רוצה.. אז זה לא משנה..

והרי ניסינו שוב ושוב ושוב במשך שנתיים וחצי אז למה שפתאום משהו ישתנה?

זה היה כואב.. אבל הצלחתי איכשהו להחזיק עם זה ככה חמישה חודשים.

 

למזלי מצאתי עבודה זמנית כסוקר של חברת סקרים מטעם כללית ועבדתי בשלושה בתי חולים מיוחדים,

אפילו עבדתי בבית החולים שאני בעצמי הייתי בו לפני הרבה שנים ובלווינשטיין שאבא שלי התאשפז בו בזמנו.

זאת היתה חוויה ממש מיוחדת להיות בצד השני ולהצליח לתת בחזרה לאותם אנשים שעזרו לי וגם לאחרים..

אז לפחות הרגשתי שאני משמעותי ועשיתי המון טוב להמון אנשים שהכרתי שם ועזרתי להם...

אבל אחרי שהעבודה הזאת נגמרה פתאום מצאתי את עצמי בריקנות גדולה כזאת..

התייאשתי מלמצוא אהבה ועוד ועוד דברים וחלומות שרציתי התגלו כאשליות.. 

החיים פשוט נראו ריקים כאלו וחסרי משמעות בלי מישהי לאהוב..

ואז יום אחד כשבאתי לבקר את ענת כדי להיות עם הבת שלי,

פתאום משהו השתנה בינינו ושנינו רצינו לחזור להיות ביחד. 

הבנו ששנינו אוהבים ושפשוט טוב לנו הרבה ביחד מאשר לבד,

שכדאי לנו לנסות שוב ומי יודע אולי הפעם זה יצליח לתמיד?

אז ככה, כמו שנפרדנו ככה החלטנו לחזור להיות ביחד.

זה ממש מדהים איך שזה קורה. פשוט ככה.

נפלאות הן דרכי האהבה.. 

 

כשאוהבים- קורים ניסים! 

עוד משהו שלמדתי שאני רוצה לחלוק אתכם..

באהבה הכל יכול לקרות! אבל ה-כ-ל יכול לקרות!

חשוב מאוד לא להיכנס לקטע הזה של "החלטנו וזהו זה!" 

אין כזה דבר! מי מחליט? השכל? האגו שלנו? מי הוא בכלל?

אני מאמין שלפני שאנחנו נולדים אנחנו כבר מחליטים עם מי נהייה, מי יהיו בני הזוג שלנו,

ואפילו "הטעויות" שלנו ובני הזוג שלא הצליחו לנו.. הכל חשוב, הכל חלק מהדרך שלנו.

לאט לאט באמת מוצאים בני זוג שיותר מתאימים וטובים לנו.. יש עליות וירידות,

אבל ככה זה בכל דבר בחיים, לפעמים מצליחים יותר ולפעמים פחות..

ויש מקרים בהם נתחרט על בני זוג שבאמת אהבנו אבל אנחנו היינו אלו שקלקלנו,

או שהם אכזבו אותנו.. או שאולי הם היו צריכים לעזוב אותנו לעולם טוב יותר..

לפעמים יהיה עלינו לקבל את זה שאין אשמים וזה לא נועד להיות לכל החיים..

מה שלא יהיה, דברים קורים אבל אפשר להמשיך הלאה ולאהוב מחדש,

גם אחרי האהבה הכי גדולה בחיים אפשר למצוא שוב אהבה אחרת.

נכון, זה אולי לא ירגיש מושלם כמו הזוגיות הקודמת או כמו שדמיינו ונורא רצינו,

אבל אהבה היא אהבה! עדיף אהבה אחת ביד מאשר אהבה דמיונית בראש!

עד כמה אפשר לדקלם את המנטרה ש"לאהוב את עצמנו" זה באמת מספיק?

ולהאמין לכל אלו שאומרים לנו "עד שלא תאהב את עצמך, לא תמצא אהבה.."

זה בולשיט! אפשר לאהוב ולחפש כל הזמן! זה לא סותר! זה רק עוזר!

מי שיש לו אהבה בלב, יכול למצוא עוד ועוד אהבה..

 

מי שמחכה לעד ושומר את הכל לעצמו נשאר לבד... 

או לרוב מושך אליו אחת כמוהו שרק חושבת על עצמה,

ואז הזוגיות הזאת היא פשוט נוראה כי האנוכיות שולטת בה..

אז אני אומר שמותר להרגיש צורך ונזקקות וזה הגיוני וחשוב!

אף חיה וצמח בטבע לא יכולים לשרוד בלי האחרים בסביבתו!

גם בני האדם זקוקים לכדור הארץ, הם לא מעליו הם בתוכו!

והילד יכול באמת בלי הוריו? לא! כולנו זקוקים לעזרה מבחוץ..

וזה טוב וחשוב! וגם אלוהים הוא לא רק אי שם בשמיים,

הוא גם פה! באלו שאוהבים אותנו!

הכל חשוב!

 

לאחרונה כתבתי פוסט אצלי בפייסבוק לגבי עניין מציאת האחת, 

וכתבתי שם: "איך יודעים מי היא האחת שלך? 

האחת היא זאת שתישאר עד הסוף.."

וזה נכון! 

 

אז כן, זה לא שפתאום הכל מושלם.. אבל הכל רגוע יותר.

הבנתי שאני הכי יכול להיות עצמי כשאני איתה. וזה גם נכון לטוב ולרע..

אז כן היא לא תמיד מוציאה ממני את הטוב אבל מי מושלם? ואולי להיות עצמי זה הכי טוב?

מה, עדיף לי מישהי "מושלמת" שתעשה לי פרצוף על כל דבר שאעשה שלא יראה לה מושלם?

ענת מקבלת ואוהבת אותי כפי שאני למרות הכל וזה הדבר הכי חשוב!! טוב נו, לא תמיד.. 

נכון שלא הכל רק כיף ויש עדיין בעיות ונכון שנראה כאילו אצל זוגות אחרים יותר טוב, אבל מי יודע?

מה שלא יהיה, אני מעדיף את ענת שבאמת היתה שם בשבילי בטוב וברע, בחום ובקור ומתי שבאמת הייתי זקוק לה,

מאשר מישהי שאני בכלל לא מכיר שרק נראית לי מושלמת בדמיון אבל איפה היא היתה עד היום? עד כמה אפשר לחכות?

וגם ממש לא הייתי רוצה מישהי שתבוא אלי רק אחרי שאהיה מושלם ומוצלח ומפורסם ואהוב, זאת ממש לא חכמה גם כן.. וכבר לא אאמין לה.

גם במערכות היחסים שלנו עם ההורים והחברים שלנו לא תמיד הכל היה ורוד ואי אפשר לצפות שהילדים שלנו יתנו לנו רק נחת ואושר..

אבל זה מה שיש! ולא צריך להגיד את זה כאילו "אווו איזה באסה.. זה מה שקיבלתי.. אז אני צריך להגיד תודה ולשתוק.."

לא! אפשר להגיד את זה גם ככה: "איזה יופי שקיבלתי משהו בכלל! אם זה מה שקיבלתי, כנראה שזה מה שהגיע לי!"

ושוב פעם.. לא להגיד את זה בצורה של: "אוי.. אם זה מה שמגיע לי אז כנראה לגמרי פקששתי ואני ממש דפוק."

לא!! עדיף להגיד: "זה הכי טוב לי!! איתו/איתה אני אגיע הכי רחוק!! אני סומך על אלוהים שיודע מה הכי טוב!!"

אלוהים הוא באמת טוב! הוא אוהב אותנו מאוד! אז הוא לא יעשה לנו "דווקא" ולא מעניש אותנו..

נכון שזה לא נראה כמו בחלומות אבל לא סתם לחלום קוראים חלום!

מה עדיף? אשלייה או מציאות? לקבל במזל או בזכות?

סתם לזכות במשהו או להרוויח אותו בכבוד?

 

בעולם הבא כולם יהיו מושלמים ויפים וחכמים ומוצלחים ואוהבים... הכל יהיה טוב.

אבל פה לא באנו כדי שהכל יהיה רק טוב, זה עולם הניגודים, העולם ההפוך!

כאן לומדים לא רק לקבל כל מה שרוצים אלא גם איך לתת ולאהוב.

גם את אלו שנראה שלא מגיע להם, גם אלו שמעצבנים אותנו..

גם אלו שנראה שלא מעריכים וסתם מנצלים אותנו..

כאן לומדים לאהוב את עצמנו גם כשאנחנו לא הצלחנו כמו שרצינו..

כאן לומדים להאמין שאנשים אחרים באמת אוהבים אותנו!

לומדים לבטוח למרות שנפגענו.. לומדים לאהוב למרות הפחדים שלנו.

זה כל הקטע כאן! האהבה לא סתם תבוא אלינו,

אנחנו צריכים להביא אותה אל ליבנו!

ולהצליח גם לשמור אותה שם!

לא לתת לכל רגש אחר להוציא אותה מאיתנו..

ברגע שיש שלוות נפש, האהבה מייד חוזרת,

ומבינים שהיא תמיד היתה שם ולא הולכת!

 

הכעס, החוסר סיפוק, התלונות, הביקורתיות והשיפוטיות..

כל אלו רק עושים לנו רע ולא טוב!

 

המחשבות האלו, הקול הזה בראש...

"הוא לא מספיק טוב בשבילך!! למה את לא עוזבת אותו??"

יש כאן כל כך הרבה כעס וכזה חוסר סיפוק, כזה חוסר אמון בעצמנו!

אם זה מי שבחרת אז סימן שזה מי שרצית! זה לא שאת איתו כי את טיפשה או חלשה!

לא!! את איתו כי את חזקה! כי את החכמה שם למעלה, הנשמה שבחרה לבוא לפה, ידעה מה היא רוצה לעשות!

אז כן, יש בני זוג ממש רעים ומתעללים וכן, יש מבחן אמיתי לאנשים שצריכים ללמוד גם לאהוב את עצמם מעבר לאחר ולא להיות קורבנות.

אבל האהבה היא זאת שתשחרר אותנו ותציל אותנו מהם, האהבה לעצמנו או ההבנה שזה חשוב לכולנו שנשתחרר מהם.

אף אחד לא רוצה להיות הרע, אף אחד לא רוצה אחר כך לדעת כמה הוא פגע באחר..

אז אם אנחנו באמת חכמים ובאמת אוהבים, אנחנו נעשה את הטוב ביותר.

 

אבל עדיין, אף אחד לא אמר להפסיק לאהוב.

אפשר להיפרד וגם לא להיות בקשר ולאהוב עדיין בלב.

ואהבה שבלב לא אומרת שלא נוכל לאהוב יותר מישהו אחר,

היא רק מגדילה את הלב ונותנת יותר מקום לאהבה חזקה וגדולה יותר..

ככל שנלמד לאהוב בצורה יותר טהורה ומושלמת, ככה בני הזוג שלנו יהיו טובים ואוהבים יותר.

נכון שבהתחלה זה בא בגלים ופתאום יבוא מישהו ממש גרוע, אבל אולי גם הוא או היא מייצגים משהו בתוכנו שעלינו לעקור מן השורש..

גם אנחנו לא כאלו מושלמים.. ולא בטוח שבאמת מגיע לנו את הדמות המושלמת הזאת,

במיוחד לא רק כי אנחנו נורא נורא רוצים ומבקשים ממש יפה..

הכל קורה לטובתנו. הכל קורה כמו שצריך.

 

אין לדעת גם מה עשינו בגלגולים הקודמים.. הקורבן של היום הוא אולי התוקף של העבר...

מי שנוטר טינה ומלא שנאה לאדם שפגע בו יכול למצוא את עצמו יום אחד פוגע במישהו אחר שהוא אוהב...

אז למה להמשיך את מעגל השנאה הזה? מישהו צריך ללמוד לוותר, לאהוב, לסלוח ולשחרר.

לא צריך לכעוס על אף אחד, זה פשוט לא עוזר! לסלוח ומהר!

לאחרונה המצאתי משהו חדש: "להתעלם ולהתעלות".

חשוב להמשיך לאהוב ולאהוב ולאהוב... 

 

אז בחזרה לסיפור שלי..

אז הנה אנחנו שוב מנסים.. ובנתיים הדברים הולכים ממש טוב.

טוב לנו יותר כי אנחנו יודעים שאנחנו מסוגלים לבד אבל זה פשוט לא כיף ככה.

אנחנו לא ביחד רק כי אנחנו חושבים שלא נצליח לבדנו אלא כי אנחנו באמת רוצים זו את זה.

החמישה חודשים האלו עזרו לנו להפנים דברים, לראות באמת זו את זה, להבין איפה טעינו ומה שחשוב לנו באמת.

נכון שיש ספקות, נכון שלא תמיד בטוחים ויש לפעמים מחשבות של "מה אם?" אבל זה ממש לא כמו פעם.

לפחות לא אצלי.. אני מרגיש שאני יותר חזק מול המחשבות שלי והפיתויים של העולם הזה..

אני מרגיש שיש לי אוצר ביד ושאני ממש אוהב להיות עם בת הזוג שלי ואריאל.

למדתי לקבל את זה שהיא שונה ממני ולא תמיד אוכל לקבל את מה שארצה,

ומצד שני לא להעלב ולהיפגע שהיא עדיין לא תמיד רואה שאני גם בסדר.

זה לא תמיד קל לשלוט על הרגשות והכעסים שלנו, אבל אנחנו מנסים..

והכי חשוב שאנחנו יותר סבלניים זו עם זה גם שלא מצליח לנו..

וגם פה, לקבל את זה שהיא לא אוהבת להיחשף כמוני..

אז למרות שאני אוהב לכתוב כמעט על הכל,

אני אצטרך להתאפק בשבילה.. 

וזה טוב כי זה גם חשוב לי.

 

למדתי להסתפק גם רק בעצמי.

לאהוב את עצמי ולהציב גבולות שמגינים עלי.

תמיד חשוב לשמור על מערכת יחסים טובה עם עצמי.

ככה אני לומד להאמין בעצמי בלי קשר אם מאמינים בי או לא.

אני תמיד חשבתי שבת הזוג שלי רק תעשה לי טוב ותעזור לי להגיע למעלה,

אבל לא, גם היא אנושית, היא לא תמיד יכולה לעשות את זה אבל היא רוצה והיא עוזרת.

וגם אני לא יכול להיות הנסיך המושלם בשבילה כל הזמן ואני לא צריך להרגיש רע או נחות בגלל זה.

כולנו מושלמים ומושלמות בדיוק כפי שאנחנו, לטוב ולרע זה מה שיש. טוב לנו עכשיו וזה מה שחשוב!

אני אוהב לחיות כל יום בפני עצמו, פשוט לעשות את שלי ולנסות להיות אדם אוהב וטוב יותר.

יותר סבלני, פחות ביקורתי, פחות כועס, פחות נפגע בקלות, יותר מבין, מכיל ותומך.

רק אהבה יכולה להביא ליותר אהבה ולשינוי אצל האחר.

שום דבר אחר לא יכול לעשות את זה.

אהבה ואמת, זה הכל.

 

להיות נאמן לעצמי ולתת לה להיות נאמנה לעצמה.

לקבל את זה שרגשות קשים עדיין יכולים להופיע אבל זה לא בהכרח באשמתה!

כל אחד מאיתנו צריך לעשות את החלק שלו כדי להיות בן אדם טוב יותר.

ומספיק כבר עם תפקידי המינים, אף אחד לא חייב לאף אחד דבר!

זה שאני גבר והיא אישה לא אומר שאנחנו מחוייבים במשהו!

מותר לנו להיות בדיוק כפי שאנחנו,

לא משנה מה מצפים מאיתנו...

אנחנו לא האחרים, 

אנחנו עצמנו. 

 

והכי חשוב, לבטוח באלוהים.

אני חושב שבלעדיו לא הייתי שורד.

יש לי אותו, הוא עמוד התווך שלי. זה הכי חשוב לי.

יש לי תמיד את מי לאהוב ולמי לפנות אליו גם כשהיא לא מסוגלת.

בזכותו יש לי את הכוח להיות שם בשבילה גם כן.

והיא תייצג את אלוהים כשאני אצטרך.

ככה זה. והכל יהיה בסדר.. :-)

 

אלוהים הוא אהבה.

וכשאני אוהב, אני אהוב.

אהבה היא התשובה! 

וחשוב לזכור את זה..

 

וזהו זה! סיימתי את הנאום שלי... 

 

 

חיבוק גדול ואוהב,

אני