תחילה לא ממש ניכר עליו. ביקש בנימוס לשבת (התיק שלי היה על הכסא ממול). אבל מיד כשהתיישב, פשק את רגליו בפישוק גדול, מקסימלי, עם השמוק במכנסיים ממש מול היושבת מולו (אני). חשבתי לעצמי, וגם הפטרתי , ביני לביני: חסר חינוך. שרמוט. הוא כנראה שמע, אבל הרגליים הוסיפו להיות פשוקות לרווחה. הסבתי עיניי לחלון, התבוננתי למעלה, לרבי הקומות שברחוב הרחוק. הרגשתי שהלה "מקבל מכה" .מטרתו היתה כנראה לחשוף את שמוקו במכנסיים לעיניי, או "להפגין" שלזכר "מותר" לפשק את רגליו בציבור. הרהרתי לי שאני מאויימת, ואח"כ מיד: זהו חולה נפש. הבנתי , והאיום נעלם מנפשי. החולה הוציא את הנייד שלו, תקע אותו מול פניי. אני הוספתי להסתכל ברבי הקומות בחוץ. אח"כ הוצאתי את הנייד שלי, והרמתי אותו אל מול פניי. שוב הרגשתי כי החולה "קיבל מכה". הוא לא ציפה שגם לאשה יש נייד, ושגם היא יכולה להסתתר מאחוריו.... הקלדתי שורות עבור קרובה שלי. הדבר נמשך, והלה "נרגע", אך אח"כ החל לנפנף בידו בתנועה מוזרה על הנייד שלו. פה הבנתי סופית שמדובר בחולה נפש. ההתעלמות שלי היתה עכשיו מוחלטת. לא רק המבט שלא הופנה קדימה אליו בכלל, גם בלב הרגשתי מנוחה . ברגע מסוים נכנסה לאוטובוס נערה עיוורת (עם מלוָוה) ואני פניתי אליה ובקול רם ובוטח (כרגיל ) הצעתי לה את מקומי. הנערה סירבה בחינניות, כי היא תרד בתחנה הבאה. מכל מקום, החולה שמע קול נורמלי, בוטח, וגם זה הבהיר לו איפה הוא ואיפה היושבת מולו (אני). הוא "נרגע", איבד תקווה ליצור איזה "יחד"חולני עם היושבת מולו (אני), ולהביך אותה. ברגעים הבאים אני ישבתי בנוחות וברגליים קצת פשוקות. הלה כבר סגר את רגליו, המצב התהפך...חחחח. החולה, ברגליים סגורות, ישב "על העוקם", בחוסר נוחות....לפתע שוב החל לנפנף על הנייד שלו בתנועת האצבעות המוזרה, שוב נתקל באדישות היושבת מולו (אני), ו"נרגע". תחנת הירידה שלי הגיעה, עמידה, התיק על הכתף והגב אל החולה . ירדתי, בדרכי אל המַכָּרָה שלי, לעולם הנורמליים.
↧