בדקות האחרונות של יום ההולדת 25 שלי, בדיוק כשחזרנו מ"קימל", אור מצא אותי זעופת פנים על המיטה.
"הכל בסדר?"
הסתכלתי עליו וניסיתי לראות איך אני מסבירה לו שעם כל הכבוד לתכשיטים, לספא, למסעדה, לפינוקים, להפתעות ולעוגה, הוא לא כתב לי ברכה בפייסבוק. לכי תסבירי לחבר שלך, שהפיד שלו מפוצץ בחומרים מקצועיים בלבד (ובכמה תמונות שלנו מהצפון שאישרתי את התיוגים שלהן בעורמה) שאנחנו זוג חסר כל נוכחות רשתית.
"אבל את הברכה שלי ואת כמה שאני אוהב אותך אמרתי לך בשניה שפקחת את העיניים הבוקר"
"נו? ומי שמע את זה חוץ ממני?"
פסיכולוגיה בגרוש
אני בר ואני מכורה לפייסבוק. התמכרות ממשית, עם נזקים, צורך מוכחש בגמילה, פגיעה ביכולת העבודה שלי ובאנשים הסובבים אותי. לפעמים אני מוצאת את עצמי פונה לאנשים אקראיים ברכבת לתרומת מטען לצעירה שלא תשרוד את הנסיעה הזאת כנראה.
זה כולל צ'ק אינים במסעדות פועלים, שיתוף עובדות לא מעניינות שמקבלות לייקים רק מפרופילים פיקטיביים של בני מיעוטים, סלפיז מתלהבים על רקע המשרד ובעיקר חיטוט אינטנסיבי בחיים של אחרים. רק שתדע, שאם אנחנו חברים בפייסבוק, סביר להניח שאני יודעת בדיוק מה עשית בקיץ האחרון. ובזה שלפניו. אם יצאת איתי בעבר, אני יודעת בדיוק איך נראית החברה החדשה שלך (לא משהו אגב), לאן אתם יוצאים בשישי ולא התדרדרה הקריירה שלך. אבל בן הזוג שלי פשוט מסרב להצטרף לקרנבל האינטרנטי שלי.
"יש רגעים שהם רק של שנינו, אני לא מוכן לחלוק אותם עם העולם", הוא אומר בחיוך הממיס שלו.
"יוו מאמי", אני מוקסמת, "אפשר לכתוב על זה סטטוס?"
"יש מצב שזה כי לא היית מקובלת בתיכון", פריאנטה אמרה לי באחד הביקורים שלה בתל אביב.
"מה זה קשור?"
"קשור. את בונה לעצמך את הדמות שהיית מתה להיות כשהיית ילדה"
"לא הייתי עד כדי כך לא מקובלת"
"כן? תמני חברה אחת שלך מהתיכון"
"אה… כריסטינה"
"אגילרה? בר פוסטרים שהיו לך בחדר לא נחשבים"
"אני מתכוונת לספרנית מהמתנ"ס, היינו מדברות מלא"
"היא לא מאשרת אותך בפייסבוק. ובכלל היא לא מדברת מילה בעברית"
"ואת כן. ותראי איזה כייף איתך"
משא ומתן
"נו אולי רק פוסט בשבוע?"
"לא"
"שבועיים?"
"לא. זה לטובתך. תפסיקי לחיות ברשת. לא כולם צריכים לדעת מה עובר עלייך בכל רגע"
"טוב זה הדבר הכי טיפשי שאמרת"
"הנה כמו עכשיו. למה את לא כותבת שאת במיטה מתווכחת עם חבר שלך שיתן לך לתעד את הזוגיות שלכם אונליין בזמן שאת לבושה בבגדים שלו שהספקת כבר להכתים בטריאקי?"
"אני חושבת שלא הבנת את הקונספט"
"כי זה לא פוטוגני? החיים שלך מורכבים מחופשות ומנות שחיתות במסה?"
"יותר בכיוון של הירדמות אקראית על המקלדת במשרד ושאריות חטיפי אנרגיה עם תאריך תפוגה מפוקפק, אבל לא כולם צריכים לדעת".
"בדיוק"
בסוף יום ההולדת הוא ישב לידי בחיוך מבין. "את רואה? את מצליחה להפסיק לתעד. את לא צריכה להתוודות בפני העולם על החיים שלך, שמרי לעצמך את הרגעים האלה".
"אתה צודק מאמי." חייכתי. "אגב, אני פותחת בלוג חדש".