יצא לי לקרוא לא מזמן בעיתון על זוג מבוגר מאוד שהתחתן לאחר שדרכם נפרדה לא פעם ולא פעמיים במשך עשרות שנים, לבסוף הגורל הפגיש ביניהם כשהם נושקים לגיל תשעים ובגיל זה הם התחתנו פלא של ממש כנגד כל הסיכויים.
'לא המרחק ולא הזמן' הזכיר לי את המקרה הזה. זהו סיפור אמיתי על אהבה נהדרת בין גבר ואישה שהחיים הפרידו ביניהם ובמשך שנים רבות הם חיו בנפרד במקומות אחרים ושונים.
יונה גיבור הסיפור נולד ביפו בשנת 1901 את רגינה אהובתו הכיר בתל אביב. השניים שנרדפו על ידי המנדט הבריטי עזבו לבסוף את הארץ וחיו בפריז בשנת 1928.
בהמשך שתי מלחמות שהתרחשו בעולם מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה הפרידה אותם האחד מהשנייה והם עזבו למקומות אחרים. יונה היגר לברית המועצות לאחר פציעה ברגלו ורגינה חזרה לארץ התגייסה לצבא הבריטי ושירתה במצרים.
כל השנים הללו לא היו השניים בקשר, הם לא ידעו דבר אחד על השנייה. אולם גם ממרחק הזמן לא גוועה אהבתם ונראה שחיכתה לשעת כושר כדי להתלקח מחדש.
אחרי שנים רבות וקשות נפגשים השניים וזוכים להתאחד.
מחברת הספר עדי מרקוזה הס מכירה את השניים היטב ויוצאת למסע בעקבות הסיפור שלהם שלא סופר מעולם. היא מגלה אהבה שהיא נס של ממש, שמחזיקה מעמד במשך כל השנים הללו של הפירוד שהמרחק והזמן לא יכלו לה והיא מסרבת לגווע.
"לא המרחק לא הזמן הוא רומן ביוגרפי – סיפור אהבה עוצמתי, המספר על קורותיהם ואהבתם של זוג אנשים אמתיים – דוד ודודתה של המחברת.
מרקוזה הס מצאה פיסות של סיפורים שבנו את השלד העובדתי של הספר. עם זאת, חלקים גדולים מהסיפור חסרים. המכתבים שכתבו זה לזו לא נשמרו ובני המשפחה הקרובים כבר לא היו בחיים. כדי להתגבר על הפערים של מה שיכול היה להתרחש, נעזרה בזיכרונות שלה עצמה, ובאלה של קרובים מהדור השני. את השאר השלימה על סמך ההיכרות איתם – שלה ושל אחרים."
ספר מרתק על גורל מתעתע, אומץ נדודים ואהבה בלתי תאמן של שני אנשים.
הוצאת איפאבליש/ עריכה: ינון קחטן/ עיצוב העטיפה: סטודיו איפאבליש/ 441 עמודים 2020.